איך לכתוב על הקיר: או מה אפשר לבקש מטקסט אוצרותי
מאת ארנה קזין
לפני שאני נכנסת לתערוכה "עסק ביש" במוזיאון תל אביב (ביתן הלנה רובינשטיין, עד מאי 2019), אני משתהה לרגע כדי לקרוא את הטקסט שעל הקיר. אני מוצאת בו, בטקסט האוצרותי שכתבה דלית מתתיהו, משפטים שקשה לי להבין. לדוגמה: "התאונה של האמנות מושלכת כאן אל המרחב המשתרע בין הנשלט לאפשרי, בין ההתכוונות היוצרת, ביחס למציאות – לבין תמיהה נוכח האוטונומיה של החומר, כושרו להפציע מבעד למצופה, על אפו ועל חמתו".
אני נבוכה לנוכח הטקסט הזה. הקושי שלי להבין – המאמץ שנדרש ממני כדי לפענח את הכתוב – מייצר אצלי ניכּוּר. אחרי הסיבוב בתערוכה – מעניינת, מגוונת, עם עבודות של יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, דליה אמוץ, שנטל אקרמן, ועבודות רבות אחרות, שהקשר ביניהן לא מובן לי – אני לא בטוחה שהטקסט האוצרותי עזר לי.
מהו תפקידו של הכתוב על הקיר? האם סביר בכלל לבקש ממנו עזרה? מה אמור להיות – לעשות, לאפשר – הטקסט האוצרותי הקצר שבפתח התערוכה?
השאלות היסודיות האלה עומדות במרכז פרוייקט גמר בכתיבה, בתוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, לשנת הלימודים 2018-2019 – בהנחייה משותפת שלי ושל ד"ר אריק גלסנר (קראו בבקשה את דברי הפתיחה של גלסנר בטור ממול).
הסטודנטים התבקשו לקרוא טקסטים אוצרותיים בתערוכות שעניינו אותם, ולחשוב על הטקסטים האלה מחדש: מה אין בהם, מה בעייתי בעיניהם, מה יכול להיות אחרת. בעמודים אלה תמצאו כמה טקסטים אוצרותיים שהוצגו בתערוכות ברחבי ישראל בשנה האחרונה, וניסיון של הסטודנטים לכתוב אותם באופן אחר, שמובן להם – בין שהם עצמם אהבו את הטקסט המקורי ובין שלא. בהמשך נעלה בבמה הזאת עבודות של הסטודנטים בסוגות יסודיות אחרות של כתיבה על אמנות: הביקורת, הראיון והמסה. בכל אחת מהסוגות האלה עצרנו לרגע כדי לחשוב על מה חשוב לכתוב ומה אפשר ומה רצוי.
המבוכה בקריאת הטקסט האוצרותי בתערוכה "עסק ביש" מוכרת לי עד לזרא. בחיפוש באינטרנט אחר תגובות לטקסט המסוים הזה, מצאתי שני סוגים של התייחסות. בקצה אחד עומדים אלה שמרגישים מרומים, בגלל הקושי להבין, כמו מבקר אחד בתערוכה שביקש "לזעוק כי המלך הוא עירום". בקצה השני עומדים אלה שמבינים ככל הנראה את הטקסט, ומעריכים אותו; אנשי שדה האמנות, כמבקר האמנות שאול סתר ב"הארץ", מבקרת האמנות קרן גולדברג ב"ערב רב", או איש האמנות גדעון עפרת, שמתפלמס עם הטקסט, מתוך כבוד אליו, בבלוג האישי שלו. לפי המדגם המקרי הזה, עושה רושם שהטקסט האוצרותי בפתח התערוכה מכוון רק למביני דבר ולאו דווקא למבקרת מן השורה.
אבל הטקסט של מתתיהו הוא רק דוגמה אחת, פרט מתוך תופעה רחבה. בתמצית, אתאר את התופעה כך: נראה כי כותבי טקסטים אוצרותיים רבים בשדה האמנות בישראל מבקשים לפרש את העבודות בתערוכה ואת מעשה האוצרות ונוקטים הכללות, שיש בהן שני מרכיבים חוזרים: באחד, מעשה האמנות מתואר בעת ובעונה אחת כדבר וכהיפוכו, כגם וגם, כתנועה בין ניגודים. ובשני, המהלך של האמן מתואר כמהלך של בחינת גבולות וערעור עליהם. לדוגמה: בתערוכה אחת, של אורי גרשט, האמן "בוחן את גבולות הצילום ומאתגר את מגבלותיו הטכנולוגיות", והתוצאה לפי האוצר "כורכת זה בזה יופי וחורבן, ועוסקת בשאלות כמו טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות, מניפולציה ומה שהעין אינה מספיק לתפוס". תערוכה אחרת, לזכרה של גליה יהב, "מעלה שאלות בדבר יצירתיות, בעלות, ניכוס ותצוגה; שאלות בדבר מושג ההכרה; ושאלות הקשורות באינטימי ההופך לייצוגי ובזיקה בין הפרטי לציבורי".
בעקבות האינטואיציה, שהטקסטים האלה מעורפלים מדי – מכלילים מדי במקרה הטוב וסתומים במקרה הרע – יצאנו עם הסטודנטים לחפש קווים מנחים לכתיבה אוצרותית טובה. בין הקוטב של "הכל הולך" – מה שהאוצרת קובעת שהוא טקסט אוצרותי הוא טקסט אוצרותי ראוי – ובין הקוטב של "בדיוק כך צריך לכתוב", הודרכו הסטודנטים לחפש ערכים מנחים, שלאורם יכתבו.
לפני הסטודנטים הוצגו שתי עמדות ביחס לכתיבה ראויה – זו שלי וזו של אריק גלסנר – שרב ביניהן המשותף. בכתיבה האוצרותית בחרנו להעלות על נס את ערכי האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה, זו שמעדיפה בהירות, פשטות, לשון המעטה, דיוק ואחריות. גישה שבאה לידי ביטוי מובהק במדריך לכתיבה על הקיר שהפיץ מוזיאון ויקטוריה אנד אלברט בלונדון. עם עשר הנקודות המנחות של המוזיאון הבריטי, נמנות ההצעות לכתוב אל קהל המבקרים (ולהביא בחשבון שרובם אינם מומחים לאמנות), לכתוב כמו שמדברים, להודות שאתם לא לגמרי בטוחים במה שאתם אומרים, ולאמץ את הוראות הכתיבה במיטבה של ג'ורג' אורוול (מהמסה "פוליטיקה והשפה האנגלית"): אף פעם אל תשתמשו במטפורה או ביטוי שאתם רגילים לראות בדפוס. אל תשתמשו במלה ארוכה אם אפשר להחליף אותה בקצרה. אם אפשר להוריד מלה, הורידו. אל תכתבו בצורת הסביל, העדיפו את הפעיל; אל תשתמשו במלים זרות (בז'ארגון), העדיפו מלים בשפתכם. וכן, עברו על כל אחד מהחוקים האלה לפני שתכתבו דבר מה ברברי כלשהו.
לצד העקרונות האלה, המזמינים כתיבה בהירה ואחראית, הסטודנטים הוזמנו לחשוב על תפקיד הטקסט שעל הקיר. האם עליו לפרש? להעניק הקשר לעבודות ולמעשה האוצרות? לספר סיפור, שמוסיף ערך מוסף כלשהו לאמנות; אותה אמנות שבתערוכה עצמה תדבר בזכות עצמה ובשפתה שלה? האם הטקסט שבפתח התערוכה מבקש לעזור לצופים להרגיש יותר בבית מול העבודות?
המשורר הבריטי ו"ה אודן כתב פעם רשימת ציפיות שיש לו ממבקרי ספרות. אני מציעה לאמץ את הרשימה שלו, ולהתאים אותה גם לכתיבה על אמנות, על כל סוגותיה. אודן אינו מבקש מהמבקר או המבקרת לכתוב אם היצירה טובה או רעה. מה שאודן מבקש מהמבקר או המבקרת הוא דבר-מה מורכב ועשיר ומאתגר הרבה יותר (כאן בהתאמה לשדה האמנות):
- ערכו לי היכרות עם אמנים ועבודות שעד היום לא הכרתי.
- שכנעו אותי שלא הערכתי מספיק את האמן או את עבודתו כי לא קראתי אותם בתשומת לב מספקת.
- הראו לי את הקשרים הקיימים בין עבודות בתקופות שונות ובתרבויות שונות, קשרים שלא הייתי יכול להבחין בהם כי אינני מומחה.
- הציעו "קריאה" של העבודה שתעמיק את הבנתי אותה.
- שפכו אור על תהליך היצירה, על מאחורי הקלעים שלה.
- שפכו אור על הקשר בין היצירה לבין החיים, המדע, הכלכלה, המוסר, הדת וכיוצא באלה.
פרוייקט הכתיבה "איך לכתוב על הקיר" מבקש להדהד את הערכים האלה, ולהזמין אתכם – הצופים בתערוכות, הקוראים של ביקורות ושל טקסטים אוצרותיים, וכמובן הכותבים של הטקסטים האלה עצמם – להתנער מדפוסים ישנים, ולעצב ביחד דפוסי קריאה וכתיבה מאתגרים ומעמיקים, שמעוררים עניין, השראה ושיחה.
על הביקורת
מאת אריק גלסנר
במסגרת "פרויקט הגמר" במסלול כתיבה בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות אנחנו עובדים עם הסטודנטים על התמחות בכתיבת ביקורות אמנות. הביקורות שנכתבו ב"פרויקט הגמר" נמצאות כאן. בשורות הבאות אציע בתמצות את תפיסתי ביחס לביקורת.
*
מהי ביקורת?
לפני הכל: ביקורת היא טקסט הנכתב על אובייקט מסוים, בדרך כלל אובייקט אמנותי.
ביקורת יכולה להיות הרבה דברים: פרשנות של יצירת אמנות; הערכה של יצירת אמנות; ניתוח של יצירת אמנות; נתינת הקשר ליצירת אמנות; ביקורת כיצירה על יצירה; מתיחת ביקורת על תופעה תרבותית; ביקורת כדיון חופשי באמנות בכללותה, באסתטיקה בכללותה, או במדיום ספציפי.
אבל בראש ובראשונה ביקורת היא טקסט הנכתב על אובייקט או טקסט אחר. זו ההגדרה הבסיסית ביותר שלה. בכך הביקורת מבטאת רחישת כבוד בסיסית לאמנות, בעצם העובדה שהיא שמה את האמנות עצמה כעילה לכתיבה ודיון.
אבל ביקורת היא גם טקסט. כלומר, יצירה מילולית שצריכה להיכתב באמנות ובמיומנות הייחודיות למילה הכתובה (לכן, אגב, במקרה הספציפי של ביקורת הספרות היחס הופך להיות עדין במיוחד כי גם המושא המבוקר הוא טקסט, שלא כבביקורת תיאטרון, קולנוע, אמנות פלסטית וכיו"ב).
*
הכלי הראשון שמבקר זקוק לו הוא יכולות הקשבה וראייה מחודדות ביותר, מקסימליות, לקליטתה המלאה של יצירת האמנות.
כפי שכתב דיוויד יום, הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, במסתו "על אמת המידה של הטעם" (מסה שעוד אחזור אליה בקצרה בהמשך): צריך לנסות לקלוט את היצירות בהלך רוח של שלווה ובתשומת לב, אחרת "הניסוי הביקורתי" יהיה שגוי כמו שגם חשוב לנסות ולעיין ביצירה כמה פעמים לפני שיפוטה, כי הפעם הראשונה מעורפלת ומטעה.
הכלי השני שמבקר זקוק לו הוא מְעֵין עַין נוספת, עין שמתבוננת בעין או באוזן ומתחקה אחר תגובותינו שלנו, מנסה להבין אותן ולנתח אותן. מבקר מתבונן ביצירה ואז מתבונן בעצמו מתבונן ביצירה. היכולת הרפלקסיבית הזו חיונית למבקר.
הכלי השלישי הוא יכולת ניסוח, אותה שליטה באמנות המילה הנצרכת לכתיבת הביקורת.
מה ביקורת אידיאלית צריכה לכלול?
- תמצות תיאורי-קונקרטי של היצירה (וזה לא תמיד קל: צריך להבחין בין עיקר לטפל; צריך לתת תיאור מספק מחד גיסא, אבל לא ארוך ומייגע מאידך גיסא).
- תמצות מושגי של היצירה: מה היצירה רוצה לומר? או מה היא רוצה "לעשות"? זו בעצם כבר תחילתה של פרשנות ו"תרגום", חילוץ מה שחבוי ביצירה.
- פרשנות. פרשנות נחלקת (לפחות) לשניים:
מה שהיצירה רוצה לומר/"לעשות" במודע.
מה שנסתר לעתים מעיניו של היוצר ובכל זאת קיים ביצירה.
אנליזה וסינתזה הם כלים שימושיים לפרשן: בדיקת רכיביה השונים של היצירה – גם אלה הנראים אולי במבט ראשון שווים – על ידי הפרדה ביניהם (אנליזה); בדיקה כיצד והאם רכיבים שונים עולים בקנה אחד (סינתזה). תמצות תיאורי-קונקרטי של היצירה (וזה לא תמיד קל: צריך להבחין בין עיקר לטפל; צריך לתת תיאור מספק מחד גיסא, אבל לא ארוך ומייגע מאידך גיסא). - הֶקְשר של היצירה – הצבת הקשרה של היצירה – וזה יכול להינתן במעגלים מתרחבים והולכים: בתוך יצירת האמן היחיד; בתוך ההקשר האמנותי (הקשר אנכי-היסטורי והקשר אופקי-הוֹוִי); הַקֶשֶר בין היצירה לחברה ולתקופה בה היא נוצרה. אחד המעשים הביקורתיים החשובים ביותר שניתן להעלות על הדעת הוא לקרוא שם לתופעה, סיווג. כלומר, באמצעות דיון באמן או ביצירה ספציפית לשייך אותה לתופעה קיימת או, במידת הצורך, ליצור בעצמך שם חדש, "להטביל" אותה.
- הערכה ונימוקי הערכה.
*
רכיב ה"הערכה" בביקורת הפך להיות פרובלמטי בתקופתנו.
אין לנו בעיה עם מבקרים המשמשים כפרשנים ליצירה; מבקרים המבארים קונטקסט פנים-ספרותי וחוץ-ספרותי של יצירה; מבקרים המתווכים בין תרבויות. אבל מבקר שטוען בתוקף שיצירה זו "טובה" וזו "רעה", שזו "בינונית" וזו "סתמית" – מבקר כזה הפך לדמות מעוררת רתיעה בחוגים נרחבים בחברה העכשווית. יש גישות שונות לסוגיה, אך כאן אציג בתמצות את התפיסה שלי, תפיסה שמצדדת בהבעת עמדה על טיבה של היצירה (תוך שמירה על דרך-ארץ; היותך מבקר אינו תירוץ לגסות-רוח או לנכות-רגשית).
בעקבות מסתו הנזכרת של דייויד יום אני חושב שניתן, פעמים רבות, לאתר הבדלי ערך אובייקטיביים בין יצירות שונות. יש, פעמים רבות, יצירות שניתן להראות כי הן טובות יותר מיצירות אחרות. עם זאת, גם לטעם האישי היחסי (גם לפי יום!) יש מקום מסוים בשיפוטה של יצירת אמנות.
ואילו הלגיטימציה המוסרית של המבקר להכריז על יצירה כ"טובה" או "רעה" – לא רק הלגיטימציה שאני מכנה "קוגניטיבית" (שעליה מדבר יום באופן משכנע למדי) – נשענת על כמה מקורות:
א. היותו של המבקר פובליציסט, שליח-ציבור של החברה שבתוכה הוא פועל, שמזהה ביצירות מסוימות תרומה וביצירות אחרות נזק לחברה שבתוכה הוא פועל (כש"התרומה" ו"הנזק" האלה יכולים להתגלגל ולהופיע בצורה סובטילית מאוד). כפי שפובליציסטים מביעים עמדה על פעולות ציבוריות מסוימות, שופטים אותן כ"טובות" או כ"רעות", המבקר, שהנו למעשה פובליציסט-בשדה-האמנויות, רשאי ואף מחויב להביע עמדות.
ב. היותו של המבקר המחשה חיה לכוחה של האמנות לפעול על הנפש, מי שהתלהבויותיו והתרעמויותיו מחזקות את השדה האמנותי לא רק באופן ישיר (על ידי הסכמה ואישור היצירות הספציפיות) אלא בעצם ההמחשה שהוא נותן לכוחה של האמנות לפעול על נפש היחיד (גם אם לא מסכימים איתן).
ג. לגיטימציה "צרכנית", שנובעת מכך שאמנות מוצעת לציבור הרחב ויש לציבור הרחב עניין בדעתו של בקיא בתחום, מי שיכול להצביע ולומר מה החידוש והתרומה הייחודית של היצירה המבוקרת.
ד. היותו של "המבקר" מגיב רגיש לאמנות, שהאמנים האמיתיים זקוקים לתגובותיו (לא רק לשבחיו!), על מנת להשתלם באמנותם.
בעידן שלנו הפך רכיב ההערכה בביקורת לפרובלמטי יותר מאשר בעבר מכמה סיבות:
א. ה"ניאו-ליברליזם" מעודד את ראיית החברה לא כמכלול, אלא כאוסף של אינדיבידואלים המחפשים איש איש את אושרו בדרכו. האידיאולוגיות הגדולות – שעליהן נשענו מבקרי האמנות בעבר – נחלשו או אף נעלמו. בעידן כזה, תפקידו החברתי של המבקר (סעיף א' בפיסקה הקודמת), כמי שמצביע על ערכיה של החברה ועל יצירות שעולות איתם בקנה אחד, נחלש.
ב. תפקידה הלא-בידורי של האמנות בזמננו אינו ברור עד תום (סעיף זה הוא מקרה פרטי של "שקיעת האידיאולוגיות" מהסעיף הקודם: הוא מצביע על "שקיעת האידיאולוגיה של התרבות עצמה", כלומר של תפקידה החברתי).
ג. החשד הגנאולוגי (גנאולוגיה היא המטפורה הניטשיאנית לחקר מקורם של רגשות ומחשבות) האופייני של העידן שלנו כלפי מקורן הלא-ענייני לכאורה של תגובות "נרגנות" ו"לא מפרגנות", שנובעות (כך לפי החשד) מתסכול אישי, קנאה וכו'.
רכיב ההערכה בביקורת אכן הפך לפרובלמטי. אבל הוא לא נעלם ואל לו להיעלם מהסיבות הבאות:
א. הפרובלמטיות שהוזכרה זה עתה נוגעת לתפקיד הפובליציסטי של המבקר, כלומר להיותו "נציג החברה", אך אינה מערערת את חשיבותן של הביקורות השליליות מההיבטים שציינתי קודם: ההמחשה בביקורת לכוחה של האמנות להשפיע על הנחשפים לה; החשיבות "הצרכנית" שלה; היותה של הביקורת המגיבה הישרה והכנה לאמנים עצמם (סעיפים ב', ג' וד' בפסקה שלפני הקודמת).
ב. למרות היחלשות התפקיד הפובליציסטי של הביקורת, הרי שיש לו עדיין מקום בהצבעה על יצירות שמסכנות את החברה שבתוכה פועל המבקר כ"שליח ציבור", או מורות על דרך נכונה שבה עליה ללכת, או בהצביעו על יצירות שמשקפות נאמנה את החברה הזו, על חולייה ומעלותיה. במילים אחרות: תכני היצירות וצורתיהן יכולים להכיל ערכים (חיוביים ושליליים) שיש להם חשיבות חברתית ועליהם מצביע המבקר (סעיף א' בפסקה שלפני הקודמת).
ג. חשיבות שימורו של הלך הרוח הביקורתי הכללי, הלך רוח שמתנגד לשאננות ולשביעות-רצון עצמית. אווירה חיובית לא מותנית יכולה לייצר רפיון, ניוון ואדישות.
איך לכתוב על הקיר 