שנפגש בכיכר

// אילנה גרינברג

השנה 2010, מהבניין רב הקומות שבו אני מתגוררת, באחת מערי השינה התואמות זו לזו שבפרוורי תל אביב, אני צופה לעבר הרי ירושלים, לעבר אורות ההרים שמרחוק אשר אורם הולך ומיטשטש עם קו האופק ההולך ונעלם באור הזריחה. קרני השמש הראשונות שמציצות מבעד לענני הבוקר, מסיטות את מבטי לעבר שדרות העצים הרזים שזה לא מכבר נשתלו אך עדין לא העלו עלים, לא צמחו דיים ובכל זאת מעוררים בי תקווה שבבוא היום יהיו חלק מהנוף העירוני שלפני. זהו נוף שלעת עתה הוא ריק ורובו נוף של בניינים רבי קומות צפופים, חלקם עדין בשלבי בנייה, מוקפים במנופי ענק הנראים כרובוטים עתידניים בדמות דינוזאורים מסרטי מדע בדיוני. הבניינים, דומים זה לזה במראם, עטופים בלבֵנים בגווני שחור ולבן, מעין אבני לגו חסרי אופי וייחודיות. העיר שמולי הולכת והופכת לעוד עיר שינה הדומה לכל אלו שמסביבה, עיר של יער בניינים הנושקים זה לזה ומתחרים במי גבוה יותר. בין הבניינים ולאורך הרחובות המתחדשים הולכות ומוקמות כיכרות/מעגלי תנועה, חלק מהתפאורה העירונית החדשה. בשנים האחרונות, נדמה, אין עיר המכבדת את עצמה בישראל בלעדיהן, ובמיוחד כל אחת מתהדרת בכיכר מרכזית מרשימה ובעלת נוכחות. כך גם מול ביתי נראה שטח רחב ידיים, אולי הכיכר לעתיד של העיר, אך בינתיים הוא עומד שומם מחכה לגואל.

במקור המושג "כיכר" היה בעל משמעות הפוכה ממה שאנו מכירים היום. הכיכר הייתה המקום המאורך והצר והרחוב היה הרחב. לעיתים התפתחה זו לצד שערי העיר, היכן שישבו שופטי ומנהיגי העיר כמו בפורום הרומאי, כמו בפוליס שביוון העתיקה. מקום כינוס של העם בעצרות, מקום לכינוס למשפטי ראוה, לאיסוף המוני לצרכי מפגן, גירוש. לעיתים התפתחה סביב כיכר השוק, מקום התכנסות הרוכלים השונים, כמוקד מסחרי, מקום למפגש חברתי, להיכרות, או סביב מקור המים המרכזי של הישוב. יש והייתה רק צומת קטנה, חיבור שבין שלושה רחובות, חיבור בין ספסל קטן, עץ או כאמור באר שבמרכז הישוב, ויש שהתפתחה לכיכר רחבת ידיים, כמבואה לכנסיה, ארמון, מצודה, כדוגמת הכיכרות הקלאסיות באירופה. כיכרות אלו ברובן תוססות והומות אנשים, מעוטרות במזרקות מפוארות, מוקפות בניינים עתיקים, שווקים ובתי קפה מפקיעי מחירים. כיכרות אלו התפתחו סביב מבנים השייכים לעולם הציבורי של השלטון, סביב העולם הממושטר, שיש לו חוקים ברורים שלא תמיד האזרח מן הישוב יכול היה להיכנס אליהם. בניגוד למבנים, הכיכרות שייכים לעולם החופשי, העולם של השוק, המקום הפרוע השייך לכולם. כמו המבנים היו הכיכרות מרכז התודעה של העיר ואחד מהמושגים האורבניים המשמעותיים שיש, מקום מפגש שהוא כביכול אקראי אך מתוכנן למדי על ידי אדריכלי העיר.
בספרו "אל אחרון האלים, על מזרקות רומא", מתאר אריאל הירשפלד את מסעו סביב הכיכרות, הפיאצות והמזרקות של רומא. הירשפלד יוצא למסע ברחבי רומא ומבקש להציג את יופייה הייחודי של העיר דרך הפיאצות. לדעתו, ניתן דרך התבוננות ביצירות העירוניות של רומא, מימי רומא העתיקה ועד המאה ה17, ללמוד על העיר, על ההיסטוריה שלה ולהבין כך מהו סוד קסמה עד ימינו. לתחושתו יופייה הקסום של העיר נובע כמו המעיינות והמים הנובעים בשפע מהברזים ומהמזרקות שפזורים ברחבי העיר. חיים ושפע המתקיימים לתחושתו באותן מזרקות ומעיינות, אלו הידועות ואלו שפחות. הירשפלד מציין כי עלינו לדעת כי כל כיכר היא פיאצה, אבל לא כל פיאצה היא ככר. לטענתו פיאצה הינה מקום מרכזי שמאפשר מפגש בין אנשים, מקום לבוא ולהתפעל מקסמי המזרקות שבה, כאשר מאפשרים לרכבים לעבור סביבה, או מעליה, כמו בחלק מכיכרות פאריס, הן מאבדות מקסמן והופכות למה שמכונה "כיכר". על כך אני הייתי מוסיפה שכל כיכר היא מעגל תנועה, אבל לא כל מעגל תנועה הוא כיכר, אם כי בארץ נהוג לכנות גם את מעגלי התנועה "כיכרות".

נדמה כי ראשי הרשויות הקוראים למעגלי התנועה "כיכרות" תורמים לא מעט לבלבול בין המושגים. לשמחתי לאחרונה ראיתי שלט בכניסה לעיר המדגיש כי כאן מוקם מעגל תנועה חדש ולא כיכר. הנטייה לערבב בין המונחים נובעת אולי מהעובדה שבשני המקרים מדובר בשטח שבין הצטלבויות של רחובות שנהוג לשלב בו פסלים, צמחיה, מזרקות, דשא מטופח הגם אם לעתים סינטטי, מגזרות עצים מפוסלים ותאורה צבעונית רבת אפקטים שמדגישה את האלמנטים השונים גם עם רדת החשכה ומאפשרת לתת עוד עומק פיסולי למעגל. כאמור הכיכרות בדרך כלל הינן מרחבים העירוניים המאפשרים מפגש חברתי, ופעילויות ציבוריות כמו כיכר רבין וכיכר הבימה, ומעגלי התנועה הם מרחבים קטנים שתפקידן להיות פינות חן ויזואליות למעבר רכבים ועוברי אורח בצמתים העירונים. מעגלי התנועה אלו ההולכים ומתרבים כמענה ישיר לצורך למצוא פתרון זול ומהיר לעומס התחבורה בערים המתחדשות והשכונות החדשות הרבות הנבנות בהן. מסתבר שאלו לא רק מאפשרים זרימת תנועה ורכבים נוחה ובטוחה, אלא גם שבאופן מפתיע ועל פי מחקרים וסטטיסטיקות גם הפחיתו את כמות התאונות במקומות בהן מוקמו. ועוד על אלו, מסתבר שמעגל תנועה מקושט הוא ברירת מחדל זולה לשדרוג פני העיר ולנראות פוליטית ובמיוחד בשנת בחירות. פתרון פופולרי, המקובל הן אצל מקבלי ההחלטות בעיריות והן אצל מהנדסי תנועה, פתרון קל וזול יותר מפיתוח פארקים, מדרכות בטוחות, הצללות נגד שמש, תחנות אוטובוס ושבילי אופניים. לא במקרה, לפני שנת בחירות מקומיות, יש תמיד גל מחודש של נטיעת עצים ומזרקות במעגלי התנועה בכל רחבי הארץ.
השנה 2013. שנת בחירות. בכיכר הכניסה הדרומית של העיר, כיכר המכונה כיכר המריבה, שבפועל הינה מעגל תנועה ולא כיכר, הוצב פסל, פסל סביבתי מוזר, מעין קונוס הפוך. תושבי העיר, מזועזעים ממראהו, צבעיו וצורתו הסתמית משהו, הביעו את מחאתם בכל דרך אפשרית וביקשו להסירו. עבורם, הצבתו היא עדות לבזבוז כספי ציבור וגם לפגיעה בטעם הטוב ובצביון העיר. העיריה ניסתה לשנות את צבעי הפסל, להוסיף לו תאורה, מזרקות מים, אך ללא הועיל, המחאה המשיכה. במהלך השנה, העיריה והעומד בראשה, המשיכו להתעקש בטענה שיופי הוא בעיני המתבונן ושעל טעם ועל ריח אין מה להתווכח. אכן אין טעם, אולם אני חשבתי שעל ראשי הערים להיות יותר קשובים לרחשי הציבור, במיוחד בהיותו ציבור אכפתי שהסביבה בה הוא חי נוגעת לליבו.
באחד הבקרים בדרכי לעבודה התבוננתי בפסל, גם אני כמו רוב הציבור, בשאט נפש. לפתע נגלה לי כי אחד מהתושבים כתב על הפסל באותיות בולטות את המילה "איכסה". היה זה רגע מכונן בו הפסל קיבל משמעות חדשה, הפך להיות משהו אחר, סמל למשהו חדש ומרגש, עבורי רגע של הארה. עתה הוא סימל בעיני לא רק את הציבור שמגיב, ציבור שאכפת לו מהסביבה בה הוא חי, שלא מוותר, אלא שבמחי יד ובמשיכת קולמוס הפך הפסל להיות לבעל ערך אסתטי ותרבותי ויחד עמו המקום עצמו, כלומר מעגל תנועה, קיבל משמעות מעבר להיותו שער הכניסה של עיר. "מכיכר המריבה" הפכה למקום שיש מאחוריו סיפור קטן שהוא חלק מהיסטוריה של עיר ותושביה.
מבחינתי, הכיכרות, מעגלי התנועה והשטחים שבצדי הדרכים הם מעין "קנבס הציור" של מתכנני העיר, סוג של נקודת חן עירונית כפי ש"כיכר המריבה" הפכה להיות. נראה כי באמצעות הייצוגים השונים שהוצבו בו במהלך השנים היה המקום לכלי להתבוננות חדשה ולחשיבה מהפכנית. מצד אחד שיח על מקומה של האמנות הסביבתית ומה היא אמנות סביבתית, שיח על אסתטיקה של הסביבה. מה קובע האם פסל זה או אחר הוא אמנות? זאת בעידן שהכול שפיט ואמנות היא לא רק מה שמוצג במוזיאון. מצד שני שיח על איכות חיים ועל תרבות סביבתית. ויותר מכך ולמען האמת ההיסטורית יש לציין כי ראש העיר הנהיג נוהג חדש ומהפכני כשמאותה העת נהג לא פעם לשאול את התושבים לחוות דעתם בנוגע לפיתוח הסביבה. כך המקום שעורר שיח על תרבות ואמנות סביבתית, שיח על שיפוט וטעם אסתטי, היה למקום שעבורי היה גם סוג ציון דרך.

היה זה הרגע בו הבנתי, אמנם לא לראשונה אך בהחלט יותר מתמיד, שחצר ביתי, הכבישים, הגינות, הם הסלון של ביתי. לאלו שלא מבינים, אני מבקשת לספר, שמבחינתי, השביל המוליך לביתי, התאורה, פחי האשפה, הם חלק מהבית שלי עוד לפני הבית עצמו. אני מאמינה שיש צורך לנסות ככל שניתן ולהפכם למקום נעים, אסתטי ומעורר השראה ואם צריך להילחם על הדבר.
מחשבה זו הובילה אותי מספר שנים קודם לכן ביחד עם ילדי הרחבה בה התגוררתי לישיבה הפגנתית אצל ראש העיריה במטרה לבנות גינת משחקים בשטח שהפך להפקר מול ביתנו, הפגנה שצלחה, אולי כי הייתה זו שנת בחירות ואולי גם בגלל שהצלחנו להעביר את המסר ולהוכיח נחישות ונחיצות. לפעולה זו היה, בנוסף על תוצאותיה, ערך חינוכי ותרבותי שלימד את השותפים הצעירים והמבוגרים על חשיבות המעורבות החברתית, על חשיבות איכות החיים ועל הצורך להפוך את הסביבה בה אנו חיים לנקייה יותר, ירוקה יותר, בעיקר לנוכח כמות הכבישים ואזורי התעשייה המקיפים את חיינו. להבנתי בנקודת חיבור זו שבין הרצוי והמצוי, חיבור שבין הצורך להתפתח ולהיות לעיר מודרנית המשלבת תרבות, ותעשייה של תרבות אך גם תעשיה זעירה, יש למצוא את שביל הזהב שיאפשר לשמור על איכות חיינו מבלי לפגוע באיכות החיים של האחר, בטעם הציבורי וברצונו ובעיקר שיהיה מקובל לפחות על רובו.
מעגל התנועה כמו זה שמוקם ב2013 בכניסה הדרומית לעיר היה סנונית ראשונה לתהליך שנראה שילך ויתפוס תאוצה בערים השונות ברחבי הארץ. אופנה של כיכרות ומעגלי תנועה שתלך ותתרחב ועמה הרצון והצורך של ראשי הערים והמתכננים להפוך את הכיכרות ואת מעגלי התנועה למקום מעוצב, נעים יותר, אסתטי, מעניין ובעל משמעות. כך אנו נתקלים בשפע של מעגלים עירוניים, מפתיעים למדי, חלקם גם מזעזעים ודי מצועצעים, שמהווים את סיפורה של העיר או העומד בראשה והאופן שבו הוא מבקש למתג את עירו. התופעה מצביעה על תחרותיות כמעט גלויה בין הערים וראשיהן. תחרות באשר לדמיון היוצר של ראשי הערים, מעצבי הנוף וברצון להרשים ולהציג את היכולות הכלכליות של העיר, את סיפורה ההיסטורי או זה שהם מבקשים להנחיל לבאים אליה.
דוגמאות של מעגלי תנועה המסמלים את העיר מרובות אין צורך להרחיק לנסוע אם כי הדבר מפתה.
פתח תקווה – עיר שעד לא מזמן הייתה עיר עצובה, מזדקנת, מלוכלכת, עם רוב של אוכלוסייה קשת יום, הופכת לעיר מפותחת ומתפתחת שפניה צעירות, רחובותיה מתהדרים בשכונות חדשות בכיכרות ובמעגלי תנועה מרשימים. הכיכרות מתארות ומדגישות את צביונה של העיר, את איכות חיי תושביה ואת שימת הדגש, לפחות של ראש העיר, למראה ולעיצוב של הסביבה.
בעיר מפגן של כיכרות רחבות ידיים, בהם דמויות ומגזרות של דמויות בתלת ממד כמו העגלון, החלבן והפרדסן, פסלי עגלות עמוסות תפוזים, עצי פרי שונים המנסים להזכיר לנו ולספר על המושבה הקטנה שממנה התפתחה העיר. לספר על הפרדסים שהקיפו אותה, על פאר התפוז הארץ ישראלי, הג'אפה, שגדלנו עליו, והיה סמל להצלחה כלכלית בעולם כולו. פסלי סוסים ורוכבים הרוכבים אל העיר, כמו בשירו של אריק איינשטיין "הבלדה על יואל משה סלומון", מוצגים בכניסות לעיר ועל החומות האקוסטיות המקיפות את רחובותיה. יש כאן, כך נדמה לי, שיח של הבניה ויצירת זהות של עיר. עיר של פועלים, חקלאים, "פתח התקווה" למדינה שבדרך. דמויות המתארות את חיי העיר ותושביה. אלו מספרים את ספורה של העיר.
אור יהודה – מעיר של עולים קשי יום, הפכה לעיר מתחדשת, עיר תעשייה זעירה לצד תעשיית הייטק מודרנית. גם היא מתהדרת בכיכרות, אולי קצת יותר צנועות, אך גם בהן מוצג סיפורה של העיר על תושביה החשובים ודמויות אישי ציבור ידועים בני העיר ואחרים, אנשי צבא, אמנים, שהכיכרות נקראות על שמם. לצד אלו לא ניתן לפחות בעיני להתעלם משלל הכיכרות ואיי התנועה בהן מוקמו פסלי עדרי כבשים ופרות, דמויות של רועים המטיילים על מדשאות ירוקות. מכולם בולט בכניסה לעיר פסל בדמות באר מים גדולה ואבן ריחיים, המזכיר למתבונן את שורשיה הכפריים של העיר, אולי את הבדואים שחיו באזור.
קריית אונו – בחרה להציג בחלק ממעגלי התנועה כלי נגינה ובצדי הדרכים פסלי דמויות נגנים שונים. העיר עיר קטנה, שבמשך שנים פועלים בה קונסרבטוריון ותזמורת בעלי שם עולמי, מבקשת אולי להציג עצמה כעיר של חיי תרבות ומוזיקה או לפחות לתת מקום של כבוד לעולם זה המתקיים בה.
חולון- עיר שמבקשת למתג עצמה, בהצלחה רבה, כעיר הילדים, מציגה תחת כל כיכר בובות ופסלים מעולם ספרות הילדים ועולם הקומיקס. העיר, שידועה בעדליידע של פורים, מהגדולות שבערים, פתחה מוזיאונים שונים לילדים, מתחמי בילוי ומרכזי בילוי המתאימים למשפחות כמו פרויקט "גן סיפור" מבין הראשונים שהוקמו, הצליחה לשנות את דימויה בעיני רבים ולשוות לה מראה של עיר נקייה, מזמינה, שכיכרותיה בהחלט מוסיפים לתחושה הטובה ולנראות.

השנה 2018. שוב שנת בחירות. מעגל התנועה בכינויו "כיכר המריבה" בכניסה הדרומית של העיר החליף פנים והיום הוא פורח ובמרכזו עץ זית. עץ הזית שידוע בעירי כ"עץ הבודד" היה במשך עשרות בשנים מקום מפגש לבני הנוער, מקום למפגשי כיתה של ילדיי בערבי ששי, בפעולות בתנועת הנוער, מפגשי אהבה ראשונה. העץ שעמד בגאון בשדה פתוח היה מקום עלייה לרגל, מקום סודי וגלוי כאחד. עתה עומד עץ בדמותו לאחר שהעץ המקורי נפגע ממכת ברק, נוכח במרכז הכיכר, מוקף בפריחה מסותתת ומדויקת, מסלעה חלקה, ומהווה מקור להנאה לכל באי העיר כבעבר, לפחות לאלו שנוהגים להתבונן בסביבתם. העץ בולט ביופיו, אם כי לא בטוח שיותר אסתטי מהפסל הסביבתי שקדם לו. פסל המריבה כאמור שהיה בכיכר בראשיתה נעלם כלא היה.
בניגוד לו השטח שמול ביתי שהיה אמור להפוך לכיכר או מעגל תנועה לא מנוצל ועומד עדין שומם. השטח מצוי במפגש שבין שלוש הרשויות קריית אונו, פתח תקווה וגבעת שמואל, ונראה כי כל אחת מהרשויות מסירה ממנו אחריות, במקום לשנס מותניים וליצור ממנו פינת קסם. לא רק שהשטח מוזנח, גם לא צומח עליו אף לא מעט עשב, גם לא לאחר הגשם. כמו אדמה מקוללת, השטח שהיה אמור להיות כיכר מרשימה עומד בשיממונו ללא הצדקה ברורה, ללא הסבר. הכיכר בעיני יכולה להיות מקום למפגש, מקום לבילוי כפי שקורה בכיכרות ברחבי הערים, בתל אביב חיפה ירושלים, אך גם אם הייתה רק מעגל תנועה רחב ידיים או מעגל קטן, היא יכולה להיות מקום שניתן להפכו לפנינה עירונית המכבדת את העיר והבאים אליה. אם לא בנוסח הכיכרות באירופה אז לפחות שתהיה מטופחת וירוקה. הכיכר יכולה וצריכה להוות כלי משנה מקום, אוירה וחזות. דרך לחבר, לעורר, להפוך אותנו לקהילה הגאה ביישוב ובייחודו.
יש כיכרות קלאסיות, יש מודרניות, פוסט מודרניות ונדמה שבכל אחת מהן או לפחות בחלקן מתקיים סיפור, איזה היבט של זיכרון היסטורי. ככר טיין-אן-מן, הכיכר הגדולה בעולם, קרויה על שם השער המפריד בין העיר האסורה של ביג'ין והבירה החדשה. הכיכר שימשה ומשמשת מקום למצעדי ראווה והפגנת כוח של השלטון עוד מימי מאו צה טונג. כיכר זו זכורה לשמצה בגלל מחאות מאי 1989, מחאת המוני הסינים שיצאו לרחובות ולכיכרות לדרוש דמוקרטיה וחופש. המחאה הסתיימה בלא כלום, אולם תמונת זיכרון של האזרח העומד אל מול שורות הטנקים של צבא העם המכוונים קניהם אל עבר המפגינים, נותרה בתודעת ההמונים והעולם כסמל לכמיהה לחופש. הכיכר האדומה במוסקבה, סמל השלטון הקומוניסטי, על כנסיות הבצל המרהיבות שמיחדות אותה. כיכר טרפלגר בלונדון המתקשרת מבחינתי לסרט מרי פופינס ומשמשת כמקום להפגנות, מחאות אך גם למקום של אירועי מוזיקה ופסטיבלים. ככר תחריר, כיכר החופש שממנה לפני מספר שנים החל האביב הערבי. ככר איסטיקלאל, כיכר העצמאות באיסטנבול, השוקקת חיים בכל שעות היום, סמל לחיבור שבין מזרח ומערב. מכולן מעוררת מפתיעה ומשכרת ביופייה בעיניי היא ככר הטיים סקוור שבמנהטן.
בעומדי בכיכר מדהימה זו, בכל שעה משעות היום והלילה, אני חשה כי אני נמצאת במרכז העולם. זהו המקום שבו נפגשים מכל העולם תיירים, עוברי אורח, אנשי עסקים, פועלים, אמני רחוב. אני עומדת על מדרגות הכיכר. ריח הרכבת התחתית מהול בריח הגשם הקייצי מעורר בי מחשבה על ריחה של עיר, ריחה של ניו יורק. בעיני זהו טבורו של העולם. מקום מפגש של אנשים, ידע, מידע וטכנולוגיה.
הכיכר, לא ממש סימטרית וגם לא רחבת ידיים, עמוסה בבני אדם ורועשת. היא מוקפת מכוניות, משטרה, תנועת אוטובוסים ומוניות צהובות, לא מזמן הפכה למדרחוב, אך עדין יש בה רעש של החיים, שאון של עיר שוקקת חיים, מוקפת במגדלים נושקים לשמים, גורדי שחקים צבעוניים שקירותיהם מהווים מסכים לפרסומות ולהודעות, כלי פרסומי להעברת ידע ולתקשורת ממש כמסכי המחשב והטלוויזיה. זהו מקום בו מתנקזים ללא הפסק זרם המידע והזרם האנושי בו זמנית. סמל לעידן הגלובלי הפוסט מודרני בהדרו. יש איזה ריגוש בעמידה מול מסכי ענק אלו המהבהבים ללא הפסקה. לתחושתי אני נמצאת בתוך סרט עתידני, נצבת מול אוטוסטרדת המידע, מול כוחות העל של רשת המידע, נעלמת בתוך ההצגה המרהיבה של האורות והתאורה, נעלמת בתוך הקהל העצום הזורם ברחבי הכיכר, המציג עולם של טכנולוגיה, עולם של תנועה וידע אין סופיים.
אין בכיכר את היופי הקלאסי של אחיותיה האירופאיות אלא יש בה יופי בחדשנות שבה, בחיות שהיא מעוררת ללא הפסקה, בעיני זוהי תחושת בלתי נתפסת המשאירה אותי חסרת מילים. אני נזכרת בפעם הראשונה כשהתבוננתי ביצירות של האמן קספר דויד פרידריך האמן בן המאה 18 ובתחושות ההשתאות הבלתי נתפסת שחשתי מול יצירותיו. ביצירותיו נראה האדם הבודד הקטן מול הטבע העוצמתי, נפעם נוכח כוחו של הטבע אך בודד. זו התחושה שלי בהיותי בכיכר וגם במחשבה עליה, אך בחוויה שלי המראה מעורר ההשתאות, תחושת אינסופיות, אך אין בה בדידות אלא עוצמה וכוח.
בארץ בראשית ההתיישבות, הוקמו כיכרות בהשראת אירופה והסגנון הקלאסי, עיצובן כלל מזרקות ופסלונים כדוגמת ככר דיזנגוף.

סיפורה של כיכר דיזנגוף מתחיל ככיכר עגולה ושטוחה שבמרכזה צמחיה ומזרקה, מקום מפגש לבאים ליהנות מהעיר הצעירה ומרחובותיה, בעיקר מרחוב דיזנגוף האירופאי במראהו, העשיר בחנויות ובתי קפה. בשנות ה-80, עברה הכיכר מתיחת פנים, לא כל כך מוצלחת. היא הוגבהה מעל פני הרחוב כשבמרכזה הושם פסל מונומנטלי בשם "מים אש" של הפסל יעקב אגם. הפסל עורר לא מעט ביקורות מצד אחד, אבל גם היה מוקד למשיכת תיירים, שנהרו אליה כדי לראות את פעלולי המים והאש כמו במזרקות הידועות של ברצלונה. עם השנים העניין והאטרקציה קהו, והכיכר וכל סביבתה הלכה ודעכה, היא הפכה למקום מושבם של חסרי בית ומסוממים. לימים הפך חלקה המקורה לשוק הפשפשים של ימי ששי. לאחרונה, לאחר שנים של תכנון ומחשבה, הוחזרה הכיכר לגובה הקרקע, במרכזה הועמד פסלו של אגם, מרשים כבעבר. בכיכר הושמו ספסלי ישיבה צבעוניים, צמחיה מחודשת ועצים מצלים. היא מוקפת בתי מלון מחודשים, בתי קפה ובארים פעילים, נדמה כי היא נושמת לרווחה. הכיכר חזרה להיות מקום מושבם של כל תושבי העיר, צעירים ומבוגרים, אמנים וסטודנטים.
לעיתים תהיה הכיכר מוקפת בניינים וחנויות, כדוגמת ככר המדינה. הכיכר שבנייתה החלה בשנות 60, מוקפת חנויות יוקרה ובתי עשירים, אבל היא עצמה עומדת מוזנחת, מייצגת את הפער שקיים בין המעמדות בעם. בשנים האחרונות משמשת הכיכר כבית למאהל מחאת הלחם ומחוסרי הבית. מפגן ענק של הבדלי מעמדות בין תושבי האזור האמידים, האלפיון העליון, ומנגד להם עניי העיר ונזקקי הסעד. העובדה שאינה מטופחת, מציגה סוג של "בזבוז נדל"ני", שבוודאי ישתנה בעתיד הקרוב.
ישנן כיכרות שבהן עומד בניין העירייה כמו כיכר רבין, בעבר ככר מלכי ישראל. כיכר זו אינה עגולה אלא מרחב ריבועי ענק. היא שימשה בעבר כמקום למפגני ראווה של הצבא, מקום לעצרות שלום ולהפגנות, למפגשי שבוע הספר, לחגיגות ומעגלי ריקודים בימי העצמאות. בכיכר נבנתה בריכת מים קטנה עם מזרקות שאליה זינקו אוהדי מכבי ת"א אחרי הניצחון על צסק"א, ניצחון החקוק בתודעה הישראלית. הכיכר, שהייתה בעבר פרדס, שימשה כבר בראשית דרכה כמקום להפגנות מחאה כמו מחאה נגד "הספר הלבן" ב-1939, "הפגנת ה-400 אלף" אחרי אירוע טבח סברה ושתילה ב1982. הפגנת השלום ב1995 שלצערי, הפכה זיכרון לרצח פוליטי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. הכיכר, בשונה מכיכר המדינה, נמצאת במרכז תל אביב העיר, בלב השוקק חיים של העיר.
הכיכר, אף שהיא מרוצפת, גדולה ואינה מוצלת כמו רבים מכיכרות העיר, מהווה מעין סוג של פארק במרכז העיר. בדומה לה, אך קצת יותר מינימליסטית, נראית ככר הבימה, ככר התרבות. באחד מימי האביב מצאתי את עצמי יוצאת מהחניון המהודר החדש שמתחת לכיכר, אל הכיכר החדשה. הכיכר בוהקת בלובנה, האור החוזר מהריצוף סנוור והכאיב לעיני. הכיכר חפה מהצללה, אין בה עצים, רק מעט צמחים וגינה מעוצבת. הדרך היחידה להימלט מהשמש היא לברוח לגן יעקב הסמוך, או להיכנס לאחד מבתי הקפה הסמוכים. הכיכר, שמהווה מקום מפגש שבין השדרות המוצלות של שדרות רוטשילד ושדרות ח"ן, עוררה פולמוס על "תפקידה של הכיכר בעיר" ויכוח בין האמן היוצר, דני קרוון, ובין אדריכלי העיר ומתכנני מבנה התאטרון המחודש של הבימה המצוי בצדה הדרומי של הכיכר. העדר הצללה במהלך היום, בעיר חמה כמו תל אביב, הוא בהחלט ענין לא מובן, אך האמן טען כי הוא נדרש לתכנן, לצד מבנה התאטרון הלאומי, כיכר ולא גן. לתחושתו המבנה של התאטרון החדש פוגם ביופייה של הכיכר לכן דאג להוסיף מספר עצים כדי להפכו לפחות אגרסיבי. בפועל המבנה החדש בעיצובו של רם כרמי הפך להיות מה שמציל אותה משיממון. הכיכר העומדת בוהקת וזוהרת אך שוממה בשעות היום הופכת פניה אחר הצהרים כאשר מבנה תיאטרון מצל עליה והמקום הופך נעים, מתמלא בתושבי האזור ותיירים. מרכז לפעילות חברתית של אחר הצהרים, מקום לקונצרטים, הופעות רחוב, הרקדות ופעילות שונות של העיריה.
גם ירושלים ידועה בכיכרותיה. בין הכיכרות: כיכר השבת שידעה מלחמות דת רבות. הכיכר נמצאת בקרבת שכונת מאה שערים ושכונות חרדיות נוספות. ככר החתולות, שהיא מרכז לצעירים ואנשי בוהמה, מקום מפגש ובילוי של חיי הלילה. כיכר ציון, הכיכר המרכזית המחברת בין שלושה רחובות ראשיים יפו, מדרחוב בן יהודה ונחלת שבעה. ככר זו, שידעה לא מעט פיגועי טרור, הפכה למוקד משיכה לאנשי ימין וידועה כמקבילה הימנית לכיכר רבין התל אביבית.
באר שבע – "כיכר האלופים", המציגה את מה שהעיר מבקשת להתבלט בו בשנים האחרונות: משחק הכדורגל – כדור רגל שמחבר את כל תושבי העיר ומציג תרבות פנאי חדשה לכל המשפחה. פסל בדמות כדור רגל ענק הוצב ליד אצטדיון הכדור רגל ומסמל את העיר שהכדורגל הפך בה למקור לגאווה ולתקווה.

השנה 2025. שנת בחירות בדרך, העיר שמולי, גדלה והשתנתה ללא היכר. עוד רגע ירד הערב וכבר יחשיך היום, רעשי הכביש העמוסים בכלי רכב הממהרים לביתם, סירנות, אופנועים ורעשים אחרים לצד אורות העיר המנצנצים, מזכירים לי את ניו יורק, או עיר שרוצה להידמות לניו יורק. מרחוק דולקים אורות הבניינים הגבוהים קצת כמו בניו יורק, לצדם אורות צבעוניים מתחלפים למשעי של תאורות פרסומות, קצת כמו הטיים סקוור. על מגדל המים הישן הוצבו פנסים ותאורה צבעונית מתחלפת, כך גם על עץ הזית שבכיכר המריבה, הוצבה תאורה המזכירה לי דמעות, "דמעות של אור". הכיכר היפה מקבלת תנועתיות, שרק מוזיקה חסרה כדי שהאובייקטים השונים יצאו במחול מטורף. קצת כמו בניו יורק, אבל כל כך רחוק משם.
אני יושבת במרפסת ביתי, זו שנבנתה לא מכבר כתוספת לבניין, צופה אל העיר המבוגרת יותר, חלקים רבים שלה נהרסו ועתה נבנים מחדש, ואילו הכיכר/מעגל התנועה, הוא עדיין עומד בשיממונו, גדול מאובק, חף מצמחייה, פה ושם יצמחו בו מעט צמחי פרא שיעשו עמו חסד. אולי קצת כמוני גם הוא עייף ממלחמות, מקומט, קצת אבוד, ואני תוהה האם למדתי דבר מה על כיכרות, על אסתטיקה, על פוליטיקה? או שעם השנים למדתי להניח לדברים, לקבל אותם, פשוט להפסיק לראות, להתעלם? האם אני חשה כמו שכותב הירשפלד "אצלי, אני יודע מאז ילדותי, נצברים המראות שראיתי סביב העיניים בצבירים ובאשכולות ההולכים וגדלים, והיום הם כבר נראים סביב עיני בפועל בצורה של שקים שאני מביט בעדם. יבוא יום שבו יגדלו שקי המראות במידה כזאת שלא אראה עוד כלום" (עמ' 104). האם יש בי עוד מהאמונה והכוח לראות, לשנות, להילחם ולהאמין שיום יבוא ובכל זאת ניפגש בכיכר…