מסה

טל נבון

מגיל צעיר הדמיון והמחשבה היו אצלי דבר עיקרי. אני זוכר שבגיל 5 ישבנו במעגל בגן בעוד הגננת מעבירה עמנו פעילות. אבל אני הייתי בעולם אחר בתוך הדמיון שבראש שלי. ישבתי איתם במעגל אך הייתי במקום מדומיין אחר, לפעמים זה היה סעודה מפוארת, לפעמים מסע, הגוף שלי היה זז לפי ההתרחשויות בעולם המדומיין, זאת עד שהגננת נזפה בי והורתה לי לחזור אל המעגל. עולם דמיון זה לא נפסק. במהלך שנותיי בבית הספר היסודי הייתי מעמיד פנים או מדמיין שאני במקום אחר. כשהייתי הולך לבית ספר הייתי מדמיין שאני הולך לאוניברסיטה ולומד איזה מקצוע מסובך וחשוב. גרנו בבית פרטי, והצד האחורי של הבית היה בסיס לדמיון. היו בו שאריות של דברים, כלים, חומרים, הוא היה כר פורה בשבילי ליצור כלים לעולמות שלי. משם הייתי יוצא לשדה הפתוח ליד הבית כמו גיבור הנמצא באיזה מסע בארץ ויבשת רחוקה. בימי החופש הגדול, כשהייתי מתחמק מהקייטנות השנואות עלי, הייתי מבלה את הימים החמים בסלון הבית כאשר הסלון הופך להיות תפאורות שונות לדמויות השונות שאותן אני מגלם. כשהיינו הולכים לים, הייתי לעיתים יורד ים שהגיע לחוף ולעיתים מציל המושה את קרובי משפחתי מהמים. אני הייתי הילד הבכור ואחרי ארבע שנים הגיעה אחותי. אם אני הייתי ילד של הראש והדמיון אחותי הייתה מוציאה הכל החוצה. אחותי התקשתה להתמודד עם העולם, כך שמשימות כמו לקום בבוקר לבית ספר, ללכת לחברים וטיולים שנתיים, הפכו להיות עבורה סבל רב אותו ביטאה בהתנגדות, צעקות ובכי. הקושי שלה השתלט על המרחב הביתי והפך את הורי לאנשים עצבניים וצעקניים. מספר רב של פעמים, בין אם בבית או בנסיעות משותפות באוטו, האווירה הייתה מתלקחת, צעקות וכעס היו שוטפים את האוויר, לעיתים בין הורי ולעיתים בין הורי לאחותי. במצבים מסוג זה העולם הפנימי והדמיוני שיצרתי שימש לי כמקלט. אותן צעקות ומתיחות שהיו באוויר צרמו לאוזני, עורי ונפשי. היכולת לדמיין ולחיות בתוך הראש אפשרה לי במצבים מסוג זה להתנתק, להתרחק, להיעלם אל תוך עצמי. כך הפכנו אני ואחותי לאנטי-תזה אחת של השנייה, היא במצוקה הייתה מוציאה הכל החוצה ואני הייתי נכנס פנימה. כשגיל ההתבגרות החל להראות נוכחות כך העולמות הדמיוניים הלכו והתרחקו, כאילו המציאות הגופנית הכתה ועמה גם המציאות החברתית. בחטיבת הביניים ריחפתי לבדי בין חברי גילי, בגיל ההתבגרות שמצמיח גברים ונשים לא היה לי מקום. במשך שלוש שנים הלכתי לבית ספר, חזרתי הביתה, עשיתי שיעורים, וחוזר חלילה. את הדמיון שלא הצלחתי למצוא החלפתי בטלוויזיה ואת בדידותי הפגתי דרך דמויות פיקטיביות של סדרות אמריקאיות. כל זה השתנה כאשר עברתי לתיכון ומצאתי 'עופות מוזרים' כמוני. התחלתי לייצר מערכות יחסים עם אנשים בגילי. את עולם הדמיון והראש גיליתי מחדש וזאת דרך ספרים. חברה טובה בשם שירה הכירה לי את פול אוסטר, ואמה, שהייתה ד"ר באוניברסיטת חיפה, הייתה מביאה לנו ספרים שונים שלו מספריית האוניברסיטה. נשאבתי אל תוך ספרים אלה, והדמיון והראש התמלאו מחדש והדבר החדש שנוסף היה המחשבה. התחלתי לקרוא כל דבר שהצלחתי לשים עליו את ידי. בביתה של סבתי, שהייתה אחות פסיכאטרית, מצאתי ספרי פסיכולוגיה רבים. לקחתי חלק מהם הביתה והתחלתי לקרוא על הפרעות נפשיות שונות. הסתובבתי במחסני ספרים ענקיים, עיניי פקוחות בסקרנות ותדהמה לנוכח הספרים השונים. קראתי סוגים שונים של ספרים וביניהם ספרי היסטוריה, פסיכולוגיה ופילוסופיה, אבל נפשי ודמיוני נמשכו אל הפרוזה. הסיפורים הנוגים שקראתי הכניסו את ראשי לעולמות מדומיינים ופתחו אותו לחשיבה אקטיבית וביקורתית על העולם. הספרים שהפכו להיות עולמי הדמיוני המשיכו והתרחבו להיות דבר משמעותי בחיי. את רוב שנות ה-20 העברתי בלעבוד בחנויות ספרים, בזמני החופשי הייתי עובר דרך מגוון היצירות הקלאסיות והקנוניות אל יצירות עכשוויות, מדוייסטויבסקי וטולסטוי עד אורלי קסטל בלום. לעיתים הייתי נתקל בשפה קשה וטרחנית, אך ברוב המקרים בעולמות מרתקים הנמצאים בתוך נייר. הקריאה המרובה לא ידעה שובע, ומספרי הפרוזה שהיו ממלאים את דמיוני התחלתי לגלוש לכתיבה פוליטית, ביקורתית ואקדמאית. המסעות, ההרפתקאות והדמויות הדמיוניות אותם הייתי ממציא בילדותי התחלפו בהררי דפים כתובים, והספרים הפוליטיים משכו אותי מעט מתוך הדמיון ועצמי אל העולם החיצוני.

פסל בודהא זהוב בתנוחה מדיטציה אופיינית: ישיבה בחצי לוטוס וידיים בדהיינה מודרה, פתוחות לקבלה. תמונה בשימוש חופשי מאתר Pexels


ב-2014, בשיאה של המלחמה על בעזה, אחרי פרידה קשה וייאוש מהעתיד קניתי כרטיס בכיוון אחד ליוון, שם נשארתי במשך שנתיים. החיים ביוון הביאו איתם איזו פשטות ורוגע. ראשית, אף אחד לא הכיר אותי ולכן הרגשתי חופשי להתהלך בכל מקום ולא היה אכפת לי איך הסביבה מקבלת אותי. השפה והתרבות היו חדשות ומעניינות, ואולי הכי חשוב: הן לא היו שלי. כבן אדם שחי בחברה הישראלית ומכיל זהויות של שוֹנוּת מהזהות הנורמלית המקומית, להתהלך במקום בו אתה משיל מעליך את כל המטענים הזהותיים והתרבותיים שלך פירושו להרגיש תחושה של חופש שקשה להסביר למי שלא חווה שונות. תחושת השחרור אפשרה לי לצאת מההתכנסות בדמיון ולהיות נוכח בין מקומות ואנשים. כמובן, לא זנחתי את הראש, הספרים והדמיון, אך בשונה מהחיים בישראל הם לא היו מפלט מהחיים, אלא דבר מה המלווה אותם. ב-2016 חזרתי לגור בישראל-פלסטין. במשך שנתיים חייתי את היומיום בלי לתכנן יותר מדי קדימה. חשבתי שכשאחזור לגור בישראל אצליח לשמור על הרוגע וערכו של הזמן האיטי שלמדתי ביוון. גם עם רצון גדול זה, אנחנו זזים ומשתנים באופן תמידי במערכת יחסים עם המקום והחברה בה אנחנו חיים. וכך המציאות המקומית גם פגשה אותי; התנועה המהירה, הצורך להשיג, להגיע לסטטוס, לעבודה, לקריירה. המרדף אחרי הכסף כי הכל מאוד יקר. והתסכול היומיומי מהלאומיות שאוחזת בכל, הטראומה, הכאב, ואלה מגולמים בגזענות ושנאה לקהילות שונות. אחרי שנה של חיים במקום הזה, התודעה שפיתחתי ביוון של זמניות ושקט החלו להתחלף בתזזיתיות ובעצבנות המקומית, והאיזון בין עולמי הדמיוני ובין המציאות החל להתערער. כך, כמו בגיל 5 גם בגיל 30, חזרתי אל הראש והדמיון כדי שייתן לי נחמה בכל הכאוס הזה, רק שהפעם הראש והדמיון שינו צורתם, הם הפכו להיות מקור למחשבות טורדניות וחרדה. הראש והדמיון שהכרתי כל כך טוב החלו לפעול נגדי. איבדתי קשר עם המציאות ומגע עם הגוף והתחושות, וכך נפתח פער בלתי ניתן לגישור בין מה שמתחולל בראש לבין הגוף, התחושות והחיים עצמם.
זו הייתה הפעם הראשונה שפניתי אל המדיטציה. אין לי דרך להסביר כמה עולם הרוחניות היה רחוק ממני. בשנות ה-20 חשתי בוז לכל מה שקרה לעצמו 'רוחני' וראיתי את הקיום לאור ההיגיון, הרציונל והציניות. עם זאת, בגיל 30 כבר היה ברור למדי שאותו דמיון וראש והתודעה האינטלקטואלית לא מספיקים, ויתרה מכך, ההסתמכות הבלעדית עליהם מייצרת מצב של סבל וניתוק. פנים רבות למדיטציה ויש לה היסטוריה ארוכת שנים בהודו וסין ותיעודים של סוגים שונים של מדיטציות נמצאו בתרבויות ודתות שונות בעולם לאורך ההיסטוריה. המדיטציה אותה התחלתי לתרגל היא זו הקשורה לבודהיזם. יש המגדירים את הבודהיזם כדת, עם זאת, זוהי הגדרה מערבית ונכון יותר להתייחס לבודהיזם כ"דרך" מאשר דת. הבודהיזם מושתת על הוראתו של גאוטמה בודהה שחי ופעל בהודו במאה השישית לפני הספירה. על פי כתבי הבודהה המקור לסבל האדם נמצא בתשוקה וההשתוקקות, התשוקה לדבר מה כל הזמן קיימת וכמעט אין רגע וזמן שבו אנחנו איננו משתוקקים למשהו. מושא ההשתוקקות יכול להיות לאדם אחר, הוא יכול להיות לחומר כמו כסף או אוכל והוא יכול להיות לדברים לא גשמיים כמו לכוח וכבוד. התשוקה היא אלמנט בסיסי בכל מעשי האדם ובעזרת התשוקה האדם נע בעולם ומתפתח, התשוקה קשורה להתפתחות וצמיחה ועם זאת היא גם מנגנון הרסני של רעב ללא שובע. החיים בעולם של תשוקה הם חיים מלאים בסבל, כיוון שכל הזמן אנחנו חיים ברדיפה אחרי הדבר הבא שנשתוקק אליו. על פי הבודהיזם, ההשתחררות מהתשוקה הנצחית וממעגלי הסבל היא בעזרת המדיטציה. המדיטציה היא אימון התודעה, אין מדובר בתרגיל קסם המשחרר אדם מייסוריו, אלא בתהליך תרגול ארוך, יומיומי, המלמד אדם על תודעתו שלו. סוגים שונים ורבים יש למדיטציה אך באופן כללי היא עוסקת בפיתוח המודעות. הרכיבים שהמדיטציה מורכבת מהם הם ריכוז, תשומת לב ושְׁקִילוּת מנטלית. תרגול של מדיטציה יהיה לרוב בישיבה על הרצפה או על כיסא. חשוב שהישיבה תהיה נוחה אך לא נינוחה, והגב ארוך ויציב. בזמן המדיטציה על המתרגל להיות בריכוז במתרחש בהווה, להיות ער לנוכחות הגוף, לתחושות הגוף, לצלילים מסביב, להלך רוחו. הגעה למצב ריכוז זה לעיתים נעשה על ידי מתן תשומת לב לנשימות כיוון שאלה קבועות ועם זאת משתנות תמיד. בעת מדיטציה האדם יהיה בתשומת לב ובריכוז ואם תבוא מחשבה או הסח דעת עליו בעדינות ואיטיות להחזיר את תשומת הלב לנשימה. בזמן מדיטציה אתה אמור לצפות ולהתבונן במתרחש וזאת ללא ביקורת או שיפוטיות. כך גם אם עולה מחשבה בעת תרגול, המדיטציה מלמדת כיצד ניתן להתבונן בה ולתת לה לחלוף מבלי להיות מופעל על ידה. במדיטציה התודעה נקראת גם "תודעת קוף" (Monkey Mind) והכוונה היא שתודעה היא יצור פראי שעושה מה שהוא רוצה ואין אנו תמיד יכולים לשלוט בו. בתרגול של מדיטציה כל יום, בהתמד לאורך זמן, האדם המודט מאמן את ה"חיה" שבראשו.
אין לתאר כמה הפרקטיקה של המדיטציה הייתה רחוקה ממני. בתור אדם שאישיותו נבנתה לרוב דרך הדמיון והראש, התבקשתי לזנוח אותם ולהיות קשוב באופן הדוק למתרחש סביבי. כשהתחלתי לתרגל מדיטציה הבנתי כמה קשה הדבר לשבת ללא מעש בלי שהמחשבות ינדדו למחוזות אחרים. בנוסף לכך, הישיבה בעת מדיטציה מגלה לי את חולשתם של שרירי הגב התחתון שלי, כיוון שאלה נהיים כואבים לאחר ישיבה של עשר דקות. התחלתי לנסות לתרגל כל יום, לעיתים עשר דקות, לעיתים רבע שעה, תלוי במצב הגב והיום. חשוב למצוא מקום שקט ובטוח לשבת לעשות בו מדיטציה כיוון שמקום רועש מלא רחש יכול בקלות להזיז אותך מריכוזך העדין בחזרה אל המתרחש בראש. הישיבה ללא המעש יכולה לייצר רוגע ושלווה אך היא גם יכולה להציף ולעמת אותך עם פחדים וקשיים שנמצאים בתוכך באותו רגע. תרגולים בימים מסוימים יכולים לעבוד טוב ולהקנות לך ריכוז ושלווה פנימית ובימים אחרים הדמיון והראש משתלטים ומפריעים. במקרים בהם אני יושב ומוחי נודד למקומות אחרים ישר עולה בי תחושת ביקורת, או לחילופין, אם אסיים מדיטציה והיא לא הייתה מלאת ריכוז ותשומת לב, אחוש אכזבה וביקורת כלפי עצמי. בכל הפעמים האלה אני מנסה להיזכר שאין דרך נכונה לעשות מדיטציה וכמו שאין חיים ללא קשיים וסבל כך גם אין מדיטציה אחת מושלמת, אני מנסה לשבת עם חוסר השלמות והקושי ולא להפעיל שיפוטיות וביקורת, שעלולות ליצור השתלשלות רגשית של תסכול ואכזבה.
תרגלתי לאורך חודשים, לעיתים הצלחתי למדוט כל יום, לעיתים היה שבוע שלא הייתי מתרגל כלל. אחרי זמן מה, במהלך התנהלות היומיום, שמתי לב שאני מתחיל להבחין בדברים, בעת התרחשותם. גם אם איני שולט על המתרחש או על תגובתי יש בי איזו נקודת מבט נוספת שמצליחה לראות את הדברים אחרת. כשאני הולך ברחוב ומחשבותי נודדות למה עליי לעשות היום, בתכנון תוכניות עתידיות, או לדמיון, אני עוצר ושם לב לקורה מסביבי, מרגיש את הדריכה של כף רגלי על המדרכה ולתחושה של רצף ההליכה. כאשר אני נוסע באופניים ומכונית חותכת אותי ואני מקלל ומוציא אצבע משולשת אני רואה את דמותי פועלת מאגו וכעס. אני חושב שאחד הדברים שהשתנו אצלי מאז שהתחלתי לעשות מדיטציה היה תשומת הלב והקשב שיש לי ביומיום, ואת ההפרדה בין הקיים לבין המתחולל בראש ובדמיון. פמה צ'ודרון מציינת בספרה "איך למדוט" שבזמן שאנחנו יושבים ועושים מדיטציה אנחנו מתרגלים קשב ותשומת לב ומאמנים את התודעה, אך מצב ישיבה זה אינו כל הלך הרוח של המדיטציה. התרגול של תשומת לב, קשב והתבוננות אמורים ללוות אותנו לאורך כל היום ובכל מעשינו. הדמיון והראש בילדותי יצרו לי מרחב של יצירה ומשחק ומרחב בטוח כשהייתי צריך מרחב כזה ועם זאת מנעו ממני מלהיות בעולם בגופי. כאשר הראש והדמיון יצאו נגדי בבגרותי המדיטציה הצילה אותי מעצמי, היא אפשרה לי ללמוד להיות נוכח, ואיך למצוא נחמה בעולם ולקבל את הסבל בגשמיות של החיים. ועם זאת לא זנחתי את עולם הדמיון והראש, הם חלק ממני, אבל הפעם הם לא כולי.