מסה

טל מוסקוביץ

אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים בהן לא שאלו אותי במהלך העבודה: "רגע, אז איך הגעת לזה בעצם?"
אני טל, בעלת העסק "טלתלים עיצוב תסרוקות", ואני מסרקת כלות. זו העבודה שלי. קמה בבוקר, נכנסת לרכב ונוסעת בכל יום למקום אחר, לרוב לבית של כלה, לפעמים לבית מלון או אכסניה, ולפעמים לאולם האירועים. מגיעה, פורסת על שולחן את הציוד שלי – ומתחילה לעבוד. לרוב אני מסרקת את הכלה כמו גם בנות משפחה נוספות, ובכמה מקרים יצא לי לסרק גם את החתן, אבל בינתיים העסק נשאר עם הגדרתו המקורית – "עיצוב שיער לכלות".
אם הייתם רואים אותי, או מכירים אותי במידה כזו או אחרת, הייתם שואלים אותי גם אתם איך הגעתי לזה בעצם. אז ראשית אספר איך הגעתי לזה בעצם, ולאחר מכן אנסה להסביר, או יותר נכון לשאול, למה היא עולה השאלה הזאת, ולמה היא נשאלת כמעט תמיד אחרי שרואים אותי, או מכירים אותי, ולרוב בתוספת הרמת גבה.
הכל התחיל בתיכון. במהלך השיעורים, בעידן בו לא היה לכל תלמיד מסך לברוח אליו, אני התעסקתי עם השיער שלי. אני מניחה שסיכום השיעור לא משך אותי במיוחד, או שמדובר בהפרעה לא מאובחנת, ובכל אופן התעסקתי עם השיער. התחלתי לקלוע צמות בכל מיני סוגים, על השיער שלי, מבלי לצפות בסרטוני הדרכה ומבלי לקרוא מידע בנושא. מהר מאוד ביקשו חברותיי לכיתה (הפעם בהפסקות ולא במהלך השיעור) שאקלע צמות גם להן. היה זה שילוב של הצורך להעביר את הזמן בנעימים בהפסקות ושל הצורך הנשי הטבעי בהתקשטות. כך צברתי מיומנות בתחום קליעת הצמות, שהיא מיומנות חשובה בעיצוב תסרוקת. כמו כן, כבר בשלב הזה התחלתי להבין את מיומנות מתן השירות, הבנתי מה המשמעות של לקוחה, ובעיקר הבנתי שבאמצעות מעשה ידיי אני יכולה לגרום לחברותיי לשמוח.
לקראת סוף כיתה י' נולדה אחותי נטע, ובתוך שנתיים השיער שלה ארך ויכולתי לתרגל באופן יומיומי גם עליה. מהר מאוד הפכה אחותי לגורם דומיננטי בפרסום כישרון זה והפצתו. בכל יום שישי הייתה הולכת לבית הכנסת כשלראשה תסרוקת ססגונית, בדומה לתסרוקת של כלה. יום אחד התקשרה אלי אחת השכנות הנוהגות להתפלל באותו בית הכנסת, וביקשה ממני להגיע אליהם ביום שישי בבוקר ולסרק את הבנות לרגל בר המצווה של הבן, בעבור תשלום. היא אמרה לי שקנתה מכשיר "בייביליס" (מסלסל שיער חשמלי) וגם תרסיס שיקבֵע את השיער כך שהתסרוקות יהיו מקצועיות ויחזיקו מעמד לאורך כל האירוע. מאז הזמינו אותי שכנות נוספות והשמועה לגבי תחביבי היעיל התפשטה בקרב מכריי. כך מצאתי את עצמי עוברת בין הבתים, צוברת תכשירים, מכשירים, ניסיון ולקוחות עד שהתגייסתי לצבא.

כלה הודית מסורתית. צילום בשימוש חופשי מאתר Pxhere


השירות הצבאי שלי היה ארוך. התגייסתי לחיל האוויר ושירתי במשך שנה וחצי כמדריכת סימולטור של מסוקים. תפקיד מבוקש מאוד, הדורש מיון מיוחד לפני הגיוס, ותנאי קבלה המחייבים לימודי חמש יחידות בפיזיקה, מתמטיקה ואנגלית בתיכון. לאחר התפקיד הזה יצאתי לקורס קצינים והוכשרתי כמפעילת כלי טיס מאויש מרחוק, ובקיצור – כטמ"מ. בעבר הוא כונה "כלי טיס בלתי מאויש" אך עם הזמן הבינו בצה"ל את אי הדיוק בשם, שכן הוא לא לגמרי בלתי מאויש: הרי יש מי שיושב בצד השני, מפעיל אותו ומקבל את ההחלטות. בכדי שיתאפשר לי המעבר לקורס קצינים וזכאות לקורס יוקרתי זה, נדרשתי להאריך את שירותי בצבא בחמש שנים נוספות. באותם הימים חשבתי שיהיה זה דבר נהדר להשתחרר מהצבא כשכבר יש לי מקצוע ביד. במהלך השירות מפעם לפעם המשכתי לסרק ילדות ונערות לאירועים ללא תשלום (עבודה במהלך השירות הצבאי בעיסוק מחוץ לצבא לא הייתה חוקית). כך צברתי עוד ועוד ניסיון, ומעגל הלקוחות הוסיף להתרחב.
כשהשתחררתי מהצבא פתחתי באופן רשמי את העסק, אבל עדיין לא קיבלתי החלטה להפוך עיסוק זה למקצוע לשארית חיי. את ההחלטה לגבי תכנית אקדמית קיבלתי רק כעבור מספר חודשים מהשחרור. התלבטתי אם להמשיך ולפתח את הידע המקצועי אותו רכשתי בשירות או ללכת בעקבות חברותיי שפנו לתחומים מקובלים כגון הוראה, עבודה סוציאלית, משפטים או חינוך. חשבתי גם על כיוון של לימודי תקשורת, עד שלבסוף נרשמתי ללימודי עיצוב תעשייתי במכללת הדסה בירושלים, זאת מתוך מחשבה שהתואר מקנה מגוון רחב של כלים שימושיים לצד השכלה אקדמית. את הלימודים הארוכים והמפרכים סיימתי כעבור ארבע שנים – בהצטיינות.
אני מספרת לכם את כל זה כדי שתבינו שהייתה לי ברירה. וכעת אנסה להסביר, קודם כל לעצמי, מדוע מלכתחילה עולה בי הצורך לספר שהייתה לי ברירה.
נולדתי וגדלתי בירושלים למשפחת זילבר. אבי חיים, רואה-חשבון, לשעבר סמנכ"ל כספים במוסד גדול ומוכר. אמי דבורה, סטטיסטיקאית בהשכלתה, ולשעבר סמנכ"לית כספים בחברת סטטיסטיקה מובילה. אני הבכורה, ולי שני אחים ואחות. אחי עומר סיים לימודי משפטים וחשבונאות, במהלך התמחותו בראיית חשבון למד תואר שני במשפטים, והיום הוא רואה-חשבון ועורך-דין מוסמך. אחי השני, אורי, סיים תואר ראשון בתכנית של האוניברסיטה העברית הדורשת תנאי סף גבוהים וכוללת לימודי פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה, ולאחרונה התחיל לימודי תואר שני בכלכלה במדריד. אחותי בת ה19 התגייסה זה עתה ליחידה מובחרת בחיל האוויר. אני נשואה לרב-סרן יונתן מושקוביץ, שבימים אלה משרת בחיל האוויר כסגן מפקד בית הספר לכלי טיס מאוישים מרחוק. ואני? אני מעצבת תסרוקות לכלות.
לעתים נדמה כי עיצוב תסרוקת לכלה נחשב מקצוע נחות בחברה הישראלית, או כך לפחות חונכתי לחשוב. בניתוח שלי, כשאני מנסה להבין מה גורם למקצוע להיחשב עליון או נחות, אני קודם כל חושבת על הדרישות האקדמיות הנחוצות להגיע לאותו המקצוע. המחשבה הזו נובעת מתוך ההנחה על פיה מקצוע שווה שכל, ולא בהכרח פרנסה, כפי שההיגיון קורא לי לחשוב. הרי לפי ההיגיון, מהות המקצוע היא לספק פרנסה לבעליו. אם כך, למה פיזיקאי או פרופסור, שפרנסתם לא גבוהה במיוחד עד גיל מאוחר מאוד, נחשב למקצוע מוערך ומעורר הערצה, ואילו מקצועות כמו עובד בפינוי אשפה או בעל דוכן בשוק, שמשכורתם החודשית גבוהה לעיתים פי כמה, עוד בראשית דרכם המקצועית, מעוררים סלידה ותחושת נחיתות מול הציבור?
בטקס חלוקת תעודות ההסמכה בבית הספר ללימודי עיצוב-שיער בראשותו של דייויס – שם הבמה של דוד ביטון המוכשר והגאון בתחומו – הקריא הוא עצמו את רשימת שמות מסיימי ומסיימות הקורס. כשהגיע לשם שלי, שהיה כבר אז טל מושקוביץ, גיחך בקול ואמר מול כל הנוכחים "טל מושקוביץ. גברתי, אם את רוצה להצליח בתחום, אני ממליץ לך 'לעברת' את שמך למשהו קצת פחות אשכנזי (בשלב זה כולם כבר התגלגלו מצחוק), אולי ז'קלין מזרחי? מה דעתך?" צחקתי גם אני לשם הנימוס.
אחרי שסיימנו לדבר על מקצועות נחשבים ושאינם נחשבים, ואפשר לומר שהצלחתם להבין את הצורך שלי לספר שהייתה לי ברירה, בואו נדבר רגע על הנושא שלא מדברים עליו כי הוא כביכול מאחורינו. גם בשנת 2019 קיימים פערים עדתיים בחברה הישראלית. על פניו קיימת תחושה שהחברה התגברה על הפערים הללו ושאנחנו חיים בעידן בו "הכל הולך". מי היה מאמין שמעל ראשה של חברה, המקבלת משפחה המורכבת משני אבות וילד, משתי אימהות, חברה שהתגברה במובן מסוים גם על פערי הדת – עדיין ישרור המתח העדתי.

תמונה: asobi tsuchiya / Flickr


בעבודתי אני פוגשת קולגות – מאפרות ומסרקות מכל רחבי הארץ. בכל פעם שהמאפרת ממוצא אשכנזי, בשלב כלשהו ביום העבודה היא מספרת איך עד ממש לא מזמן עבדה בחברת הייטק מוצלחת, איך סיימה בהצטיינות לימודי הנדסה או מחשבים, ואיך, על אף וחרף ואולי אפילו בגלל שכך וכך למדה או עשתה – החליטה לעשות שינוי בחייה וללמוד איפור או עיצוב שיער. בניגוד אליהן, המסרקות והמאפרות שמוצאן אינו אשכנזי, לא טורחות לציין זאת, בין אם יש מה לציין ובין אם לא, שהרי מקובל בחברה שאנשים ונשים ממוצא זה עוסקים במקצועות האלה.
העסק שלי פתוח משנת 2011. ועד היום, גם כעבור שמונה שנים, בכל אירוע משפחתי רחב או מצומצם, כשאני מציגה את עצמי בתור מעצבת תסרוקות לכלות, אמא שלי מיד מצטרפת לשיחה ומוסיפה שאני גם בוגרת תואר ראשון ועוד מעט שני, בבצלאל, ושאני גם יודעת להטיס מטוסים… ואני ברגעים האלה רק חושבת על כמה שזה חבל. כמה חבל שצריך להוסיף סוגריים, והסברים, ואפילו התנצלויות, במקום להגיד עם ראש מורם שאני מעולה בזה, שאני בעלת עסק מצליח ושאני מאוד נחשבת בשוק החתונות, ויש לי שם. והנה – תראו בעצמכם ברשתות החברתיות ותרשמו לפניכם, לקראת האירוע הבא, שיש לכם במשפחה בחורה אחת שהיא מסרקת כלות, והיא עושה את זה ממש טוב. והנקודה היא שאין לי ביקורת כלפי אמא שלי. היא שייכת לדור כזה וזה בסדר. אבל הדעות הקדומות של הדור הזה, כך מסתמן, לא ממש עברו מהעולם.
במאמר שפורסם במגזין "גלובס" בתחילת יולי השנה, הובא ראיון עם לוחמת הצדק החברתי, פרופ' יפעת ביטון, ובו היא מסבירה מדוע החליטה להצטרף למפלגה של אהוד ברק לקראת הבחירות הקרובות. הפער העדתי בינה לבינו, כך היא אומרת, לא ניכר בפגישתם הראשונה. כמובן שמה שמעניין אותי בראיון הלא-כל-כך חשוב הזה, הוא שהנושא הזה קיים. ויש צורך לציין אותו ולדבר עליו, ולהדגיש את היעדרו, כביכול. בכתבה נוספת באותו המגזין, שהתפרסמה גם היא בתחילת יולי השנה, עלה נושא הפגנות האתיופים לדיון. את הכתבה חתם המשפט: "ביולי 2019 כבר מדובר בצעירים שכל יום וכל לילה נתונים לסכנת חיים –רק משום שיצאו מהבית וצבע עורם".
"מרכז אדוה", מכון החוקר את החברה הישראלית ומנתח את המדיניות החברתית בישראל, פרסם בסוף מרץ 2019 את הדוח השנתי, "תמונת מצב חברתית", שממצאיו מראים נתונים על תחומי עבודה, שכר, דיור, בריאות ונושאים חברתיים נוספים. מנתוני הדוח עולה שאמנם מספר המפרנסים במשקי הבית גדל, פועל יוצא של הצטרפותן של נשים רבות לשוק העבודה, אולם עדיין ישראלים וישראליות רבים עובדים בשכר נמוך. בנוסף, אשכנזים מדור שני (ואני מצטטת, כמעט מילה במילה, מהדוח) עדיין מובילים בסולם השכר, כאשר יוצאי קהילות אחרות נמצאים בתחתית. אז אזרתי אומץ, ובאתר הבית של מרכז אדוה הקלדתי בשורת החיפוש את המילה "אשכנזים". רק אחרי שהתקבלו מעל 30 תוצאות כאשר כל אחת מהן נמצאת בדוח נפרד, הבנתי שהחשש שלי בדיוק ברגע זה אומת. אכן, בישראל 2019, יש גוף שלם העוסק באמות המידה של שוויון וצדק חברתי, ובכל דוח שהוא מפרסם מופיעה הכותרת "אמור לי מה שכרך ואומר לך מה מוצאך".
המשכתי לעלעל בדוח ראשית כי מוצגים בו נתונים מעניינים אבל בעיקר כדי לאתר כותרות רלוונטיות לסיפור שלי, והנה נתקלתי בכותרת הבאה: "השכלה אקדמית לא תמיד מחלצת מעוני". מדהים. זה בדיוק מה שחיפשתי. ציפיתי לקרוא מידע אודות מקצועות מפרנסים שאינם דורשים השכלה אקדמית ולהוכיח בזאת את טענתי הראשונה, אך התאכזבתי לגלות שתחת הכותרת הזו נכתבו נתונים אודות משקי הבית הערביים הנמצאים מתחת לקו העוני, ששיעורם עלה בכך וכך אחוזים, לעומת מקביליהם היהודים ששיעור זה עלה בכך וכך אחוזים אחרים.
בהמשך נתקלתי בלוח גרפי צבעוני, המציג את מיקומם של בתי הספר המקצועיים, "אורט" ו"עמל". מתוך כל בתי ספר של שתי הרשתות האלה (159 בתי ספר, נכון לשנת 2015), שבעים ואחד אחוזים היו ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך. ביישובים מבוססים יותר, בתי הספר ממוקמים לרוב בשכונות "הדרומיות". במילים אחרות, לימודי מקצוע או טכנולוגיה הם עדיין מסלול של תלמידים מיישובים או משכונות שתושביהם מעוטי הכנסה, או אם תרצו – של תלמידים ממוצא מזרחי וערבי.
בכתבה שפורסמה במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ", בסוף יולי 2017, נשאלה השאלה האם יוצאי עדות המזרח סובלים מאפליה כלכלית בישראל. שאלה מתריסה, אך שני מחקרים כלכליים עסקו בה והמסקנות שלהם היו זהות: האפליה עדיין קיימת, אבל היא קטנה מאוד, מזערית ממש. התחלתי לעיין בכתבה בשקיקה, במטרה למצוא את ההוכחה שזהו, התקדמנו, וכל הפערים העדתיים מאחורינו. שמחתי לקרוא ששני מחקרים רציניים ביותר הוכיחו באופן חד משמעי שאמנם יש פערים, והם מוכיחים קיום של אפליה כלכלית (מבוגרים ממוצא מזרחי עדיין מצליחים פחות ממבוגרים מרקע אשכנזי), אבל – הפערים, קטנים וזניחים למדי, ואני מצטטת: "במידה רבה אפשר לומר כי בעיית האפליה בין מזרחים לאשכנזים כבר מאחורינו" (מירב ארלוזורוב, מחברת הכתבה). לפני שסגרתי את הכתבה בתחושת ניצחון, גללתי את המסך ודפדפתי בין התגובות. מצאתי למעלה מששים תגובות שמרביתן מוכיחות שהסטטיסטיקה מעניינת, אך לא מדויקת, ומעודדת, אך לא נכונה.
סגרתי את האינטרנט לזמן מה, כדי לא לשקוע בצער ותסכול.
אז נעים מאוד, אני טל מושקוביץ, לשעבר זילבר, דור שלישי או רביעי של ילידי הארץ ממוצא אשכנזי כלשהו, בעלת השכלה אקדמית ומגוון אפשרויות תעסוקתיות, בחרתי לעסוק במקצוע אהוב עלי, שמשויך בחברה הישראלית לקטגוריה שאני לא משויכת אליה, ומה אתם יודעים? אני אפילו מתפרנסת בכבוד.
אז בפעם הבאה שתפגשו מישהי, ותופתעו לגלות במה היא עוסקת, רגע לפני שהגבה מתחילה להתרומם, חפשו את הניצוץ בעיניים שלה, היזכרו בסיפור הזה, ואתגרו לרגע את עצמכם – האם אתם עוסקים במקצוע הנכון בשבילכם?