לחיות עם מפלצות

רבקה ויצ'נר

יש לי תחושה מוזרה בגרון, יובש, אבל אולי גם יותר מזה. אני מתעוררת לפנות בוקר ומנסה שוב להירדם. זהו הזמן של המחשבות המטרידות ביותר. אני מונה את הבעיות הגופניות הקטנות, זוטות, שפתאום נראות לי גדולות ומטרידות; היובש שלא מרפה, הרצון התמידי לעצום את העיניים ולישון, הבליטה המציקה שהופיעה מאחורי האוזן, הצרידות ששוב חזרה, העיניים שמשום מה מתעקשות להכפיל את העולם מידי פעם. זוהי רשימת המכולת הפרטית שלי, חריקות של הגוף, בעיות שונות ומשונות אשר בחסות החשיכה מצטרפות למפלצת גדולה ומטרידה שאין לה שם ומי יודע אם היא בכלל קיימת. אך כאן ועכשיו עבורי, היא ודאי קיימת.
יש, בעצם, שם לתסמונת שלי: "תסמונת סיוגרן" (Sjögren syndrome). היא מזוהה עם יובש בעיניים, בפה ועם עייפות בכלל, אבל היא יכולה להשפיע גם על העור, הריאות, הלב, המוח ועוד. או לעיתים להתפתח לסרטן בלוטות הלימפה. סיוגרן היא כותרת לקבוצה של תסמונות. אם בדלקת גרון המצב הוא שקיימת דלקת בגרון, דלקת שאנטיביוטיקה מהסוג הנכון יכולה לפתור, תסמונת סיוגרן היא רק שם, כותרת למכלול של מצבים. מחלה אוטואימונית היא מחלה בה הגוף תוקף את עצמו, המערכת החיסונית לא מזהה חלקים בגוף כחלק ממנו ולכן תוקפת אותם. סיוגרן היא מחלה אוטואימונית, מהקלות שבהן, שבדרך כלל מופיעה יחד עם מחלות אוטואימוניות נוספות. אצלי, על כל פנים, זה רק סיוגרן ואני מקווה להסתפק בזה.
ניתן לנחש כי החרדה היא בת בית אצלי. אבל אני מאוד טורחת כדי שהיא לא תתמקם בנוחות יתר. זאת, למרות המחשבה שאולי היא שם כדי לשמור עלי. לפעמים אני מרגישה על גבול ההיפוכונדרית, חרדה מאוד לשים לב בזמן לתופעות משונות בגוף. תופעות שיכולות להעיד על החמרה או התפתחות של המחלה. אבל אולי יש בביקורת קצרה פעם בחצי שנה, בה נבחן הגוף על מפרקיו ובלוטותיו, כמו גם בהוראות חוזרות לשים לב להתפתחות של פריחה ולפנות לרופא באופן מידי במקרה כזה, המזמין מידה מסוימת של חרדה.
יתרה מזאת, אני רגילה לחשוב על רופאים כאנשים שיודעים מה הם עושים, בפני אילו אתגרים הם ניצבים וכיצד עליהם להתמודד איתם. לבלוע תרופה, לפשוט את היד לזריקה, לפתוח את הפה לטיפול השיניים הם מעשים שאני רגילה בהם מילדות. זאת, כמובן, על אף חוסר הנוחות וחוסר הרצון לעשות זאת. אך לאחרונה מערכת הבריאות מספקת לי בעקר חוסר וודאות. בנושא של מחלות אוטואימוניות והשפעתן, נראה שיש לרפואה להציע לי יותר סמני שאלה מאשר תשובות. מה גורם למחלות אוטואימוניות? האם יש דרך לטפל בהן? האם ניתן לצפות את כיוון ההתפתחות של המחלה? לכל אלו ועוד, עוד לא מצאתי תשובות.
אנו רגילים לנהל את חיינו על סמך הדברים שאנחנו יודעים, אך פעמים שעלינו להתנהל בתוך חוסר וודאות. אני מוצאת את עצמי ניצבת בפני השאלה, שלפעמים אני מרגישה שהיא קיומית ממש, כיצד עלי להתנהל כאשר הדבר המרכזי שאני יודעת, הוא שאני לא יודעת?
**
הערעור הראשון על הוודאות נמצא שם אולי כבר מהשעות הראשונות של חיינו, בפעם הראשונה בה חשנו רעב בלי לדעת שקיים פתרון לכאב הבטן הנורא הזה, בלי שיהיו לנו בכלל את המילים לחשוב על התחושה הזו שהשתלטה פתאום על כל הווייתנו. ערעור זה ממשיך ומופיע שוב ושוב עד הסוף, עד הנשימה האחרונה, רגע לפני המוות, רגע בו אין האדם יודע לאן פניו, והאם רוחו ממשיכה להתקיים, ואיך בכלל אפשר לחשוב על סוף לקיום. בתוך הלא ודאי בו אנחנו מתקיימים, אנחנו מנסים להיות מבלי שניאלץ להיפגש עם הלא ידוע, נמנעים מלהביט בו פנים על פנים.
התרבות על חלקיה ואפשרויותיה הינה, פעמים רבות, הדרך להתמודד עם החיים על פי תהום, עם הקיום הלא ודאי שלנו. האמנות, למשל, יכולה להיות דרך להתמודדות, שכן היא חורגת מגבול המילים ומאפשרת שפה אחרת, שאולי לפעמים היא רחבה יותר ומצליחה לספר על חלקים אותם שפת המילה אינה מצליחה להאיר. ניתן לראות זאת בעבודותיהם של אמנים רבים, למשל ביצירותיהם של ואן גוך או של מונק אשר מצליחים להביע בעבודותיהם את הקושי הנפשי שהם חווים. קיים יומן של אדוארד מונק אשר מתאר את של מה שמנסה "הצעקה" לתאר, אך אין ספק כי היצירה מביעה את תחושותיו בצורה מדויקת יותר.
המדע מציע דרך אחרת לפיה ככל שנדע יותר כך נדע להתמודד יותר עם המציאות. זו היא אחת הדרכים המקובלות יותר להתמודדות עם חוסר הוודאות שכן המדע אכן מצליח להאיר באופן חלקי את העולם ולתת לנו הבנה בסיסית של פני השטח, של הקיים. המדע הוא זה שדורש את ההגדרה, את השיום, את הסיבתיות. הוא יוצר גבולות ומנסה לשרטט מפה על ידי חלוקה לתחומים, מחלקות, תופעות ועוד. המדע הוא זה אשר הבטיח לי וודאות. אך האם יש לו מה להציע לי בתוך השדות של הלא ידוע, בכיסי האוויר שנפערים במציאות, במקום בו המילים, אולי יאחזו בעתיד, אך כרגע אינם אוחזות.
ניתן לומר אמירות מוצקות אודות כוחות הטבע, לצפות אותם ולקחת אותם בחשבון, אך קיימים גם דברים אשר אינם עדיין ברי השגה עבורנו. מקומות אלו הם עבורנו תזכורת לכך שתמיד יישארו דברים לא ידועים עבורנו. כך, שלמרות שאולי בעתיד יתבארו גם פינות הידע החשוכות, כרגע הן תזכורות עבורנו לחוסר וודאות עמוק ויסודי יותר. פינות אלו מעוררות בנו את השאלה: האם אנחנו באמת מבינים את מהות הדברים או שמא הכל תלוי על בלימה, על פי תהום חשוכה של חוסר ידיעה וחוסר וודאות קיומית?

איור מתוך "פרנקנשטיין", מהדורת 1831 מאת מרי שלי. תמונה בשימוש חופשי מאתר ויקיפדיה


איך ניתן להתקיים אל מול אותם חורים, מקומות מטושטשים במפת הוודאות שלנו? האם קיימת עבורי דרך להתגונן מן המפגש פנים אל פנים, מול מה שאין לו שם ואולי הוא עתיד לחרב את הכל ? ואולי זה בדיוק המקום בו מתקיימת אצלי החרדה.
למעשה החרדה הייתה שם איתי עוד לפני הסיוגרן בתצורות שונות. אני זוכרת את עצמי עוד כילדה הולכת לבד בחושך בשקט המתוח ומנסה לשכנע את עצמי שהצללים סביבי אינם אורבים לי וחורשים מזימות. או בכפייתיות שבה טרחתי לוודא שוב ושוב שהדלת נעולה כשהיינו רק אני ובִתי התינוקת לבד בבית. או בהימנעות שלי מנהיגה.
הפחד הוא מוכר ולגיטימי בעיני רבים אך החרדה שונה ויחד עם זו אני חושבת שקיים קשר בין השניים. הפחד שם בשביל לוודא שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי לא להצטער בדיעבד; לוודא שאזהה סימני מחלה מוקדמים בגוף, לוודא שהילדה הקטנה שהייתי תרוץ מהר, לוודא שהדלת נעולה ושאם יש מי שחפץ ברעתי יהיה מה שיעצור או יעכב אותו ויאפשר לי זמן פעולה. הפחד הוא רגש שנועד לעזור לי לשים לב ולעצור מראש את מה שאולי עתיד לקרות. ניתן להתווכח מה הן רמות בריאות של פחד ובסופו של דבר זה אולי גם עניין של אופי. אך כאשר הפחד עוזר לי להתמודד עם הסתברויות שונות בחיי הדבר מבורך וטוב אך פעמים שהוא פתח לרובד אחר במציאות. החרדה מגיעה כאשר אני מתבוננת אל עומק הפחד, מכירה בכל שחוסר הוודאות שלפני אינו רגעי, אינו פינה חשוכה שבקרוב תתבהר אלא פתח המאפשר לי התבונות אל תהומות החיים אל שאלות עומק של חיים, מוות ומשמעות. נראה כי הפחד פותח את השער לחרדה, שער של חוסר וודאות נקודתי אשר מזמין אותי להתבונן אל חוסר וודאות מהותי וקשה מנשוא.


בכלל, החיים בישראל מזמנים מחשבות על מצבים של אבדן החיים. בעבר זה העסיק אותי מאוד. הדבר שהפחיד אותי יותר מכל היה, להסתכל בעיניים של מי שבא כדי לפגוע, כדי לקחת חיים. המחשבה על אירוע טרור שבוצע מטווח אפס (אירוע דקירה למשל), המפגש הנורא הזה רגע לפני המוות, עם מי שאינו בתוך גבולות הסדר, השילוב בין הערעור של רגע המוות לבין הערעור של המפגש עם מי שמחוץ לסדר, היה בעיניי נורא וממוטט.
החוק גם הוא חלק מן התרבות ומציע לנו בטחון תמורת חירות. נקודת המוצא של קיום החוק היא שאלמלא הוא איש את רעהו חיים בלעו. החוק מסדיר את המרחב וההתנהגויות האנושיות. בתוך גבולות החוק מתקיימת הוודאות שאין מי שחופשי לעשות ככל העולה על רוחו ולכן אנחנו יכולים לצפות את החיים ולא לדאוג מן הלא ידוע. החוק מסמן גבולות מלאכותיים בחיים החברתיים, והחיים בתוך גבולותיו מספקים לנו שלווה.
קיימים כאלו שאינם מקבלים על עצמם את החוק. אנשי גבולות, מבחירה או מאילוץ. אלו הגונבים, רוצחים ואונסים על אף האיסור. אלו שמתקיימים בחושך, שם אין עין החוק הפקוחה מסוגלת לראותם ולהכיל עליהם את החוק. אלו שכנראה עטופים בעולמות אחרים של אמונות והנחות יסוד. מה עוד מתקיים שם, בזרות ובאחרות של חוסר הוודאות, שמחוץ לגבולות שהצבנו לעצמנו? אלו מפלצות מתחבאות בחושך?
**
המפלצת היא מושג מעניין כיוון שהיא מסמלת את האחרות, את החריגה מגבול הנורמלי. המפלצת אינה אדם בהגדרה כיוון שאדם אנחנו מסוגלים להגדיר, להבין ולהכיר ואילו המפלצת היא מחוץ לסדר של המילים. גם אם ננסה לתאר את מראהַ אין לנו שום דרך לחזות את פעולותיה ולהבין את סיבותיה. לכן המפלצת היא האחר האולטימטיבי, כמו גם האיום האולטימטיבי, אנו משליכים עליה את הפחדים הנוראיים ביותר שלנו.
בשיעור שהשתתפתי בו לפני מספר חודשים התבטאה המרצה בחריפות, תוך שהיא מתייחסת לרב מסוים, שהורה על דבר שלא תאם את הדמוקרטיה לדעתה. "מתהלכות ביננו מפלצות" היא אמרה, על מנת להסביר את חומרת הדברים. החלת המילה מפלצת על אדם פירושה שהוא אינו בן שיח יותר, הוא אחר ועבר את הגבול אל הצד האפל. במפלצות נלחמים, למפלצות אין רגשות, עקרונות, אמונות. הן הלא צפוי שבא להחריב את הכל.
המפלצת היא הטריגר של החרדה. היא אינה בת תרבות, או לפחות, אינה בת התרבות המוכרת לי. היא אובייקט, או שדה של התרחשות, שאיני בת בית בו ואילו היא, לעומת זאת, זהו ביתה. מול המפלצתי מתעוררת האימה, החרדה, הדאגה, שבתוך הלא ידוע הזה יתהפך עלי עולמי. עומדת מול המפלצת, מול התהום, מול החשיכה, פנים אל פנים. מפגש נורא זה פותח חרך הצצה, אל שאלת משמעות הקיום הארעי שלי בעולם, פותח שאלות של משמעות ושאלות של מוות.


אני נכנסת לקו 34 בדרכי לכיוון תלפיות. אישה צעירה, מבוגרת ממני במספר שנים אולי, ידה מגובסת, בידה השנייה מקל הליכה והיא צולעת, עולה יחד איתי לאוטובוס. האוטובוס עמוס ואפילו מקום לעמוד קשה למצוא. הנהג עוצר ומחכה שמישהו יפנה מקום לאשה הצעירה. האוטובוס מלא אנשים מבוגרים, לא קל למצוא מי שיוכל לפנות מקום ישיבה. בחור צעיר מפנה את מקומו ולאחר שהוא קם אני מגלה שאף הוא צולע קלות וכן ניכר עליו שיש לו בעיה נוספת. בתחנה הבאה עולה אשה מבוגרת בכיסא גלגלים. אני בעיצומו של יום עמוס ומעייף, אך מעורר מחשבה והשראה. מרגישה פתאום כל כך מלאת חיים וברת מזל ורשימת המכולת של שעות הדמדומים מתגמדת .
אולי גם החרדה היא בסוף עניין של פרופורציה. בעולם שבו נראה שלכולם תמיד טוב, כל חריגה קטנה מהנורמה, כל כאב קטן, נראה כמו מפלצת מאיימת. אך כאשר הקשיים חשופים וגלויים גם המפלצות אולי "מתגמדות"? .
אני שואלת את עצמי פעמים רבות כיצד עלי להגדיר את עצמי, האם אני חולה? לשאלה זו קיימות השלכות רבות על חיי ובינתיים נראה כי אני בוחרת לפסוח על שתי הסעיפים. מצד אחד אם אגדיר את עצמי חולה, אוכל לקבל קצבה כספית מביטוח לאומי, כמו כן אזכה לסיוע והבנה נרחבת מהסובבים אותי, אך מצד שני הבחירה לומר על עצמי שאני חולה, היא בראש ובראשונה הבחירה לחשוב על עצמי כעל חולה, זו בחירה שתשפיע על האופן שבו אני אראה את עצמי. כחולה כנראה שארשה לעצמי לעשות פחות ולהיאנח יותר.
כך שבינתיים אני בוחרת לחיות עם המפלצת, הלא צפויה שלי, להסתכל לחושך בעיניים, ולעיתים להיתקף בחרדה. לנסות להכיר, את מה שעכשיו הוא מפלצת אבל אולי בהמשך יהיה מוכר וידוע. אני בוחרת לקבל את הוודאות במקומות בהם היא מתאפשרת, הולכת לביקורות אצל הרופא. נאחזת בתרבות, אך נסחפת מדי פעם אל כיסי אוויר של חוסר וודאות. חושבת על אפשרויות הקיום האלו של בין הגבולות, ומנסה למצוא קיום בין חושך לאור.