חדר משלך

רחל גוטליב

"כתלי ביתי אינם כחיץ לי ביני לבין עולם"

א. שלונסקי

יתכן ותאמרו, הרי התבקשת לכתוב מסה בעניין אמנות, מוזיאון ונושאים הנוגעים לאלה – מה לזה ול"חדר משלך"?
אך ברוח נוסח הפתיחה של המסה שכותרתה "חדר משלך", שכתבה וירג'יניה וולף לפני 90 שנה, אבקש לחזור ולבחון את המשמעויות שנקרו לי בשיטוטיי במשעולי החיים והאמנות, את מהותה של השאיפה ל"חדר משלך" ואת משמעותו של חלל פיזי שניתן להגדירו ככזה.

הרצון לחדר משלך איננו נוגע לפן הקנייני, אלא עניינו מקום פיזי שבו מתאפשר לאדם להיות בד' אמותיו ללא הפרעה, בפרטיות, מקום ליצירתיות ולמנוח לנפש. חדר משלך הוא מקום שמתאפשר לאדם לעצבו על פי רוחו, שבתוכו הוא יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו, העדפותיו והדרך שבו הוא מבקש להציג עצמו בפני העולם ולהגדיר את יחסו עם העולם. השאיפה ל"חדר משלך", שנדמית לרגע כעניין משני בחשיבותו במהלך חיי אדם, מסתבר, כשאנו בוחנים את היבטיו השונים, כעניין מהותי ומרכזי בחייו של אדם בעת לימודים, בעבודה, בחיי יצירה; מקום פיזי שהוא ביטוי לעצמו, לרוחו ,לאישיותו, ליצירתיותו ולמגעו עם העולם הסובב אותו. ובכל הנוגע למעשי יצירה ואמנות הוא נראה כשאיפה בסיסית, תנאי לעבודה יצירתית, כנה וחופשית.

במסה של וירג'יניה וולף "חדר משלך", שפורסמה ב-1929, היא מציעה לקוראות המבקשות לעסוק בכתיבה "אמת צרופה, שאותה תוכלו לעטוף בנייר הרשימות שלכן ולשמור לנצח על מדף האח". ומה שהיא מציעה הוא "… "דעה בעניין משני אחד – אישה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה". במהלך המסה היא מתארת את מסע רוחה, המחשבות והרשמים שהובילו אותה לחשוב כך, והיא מציעה לקוראים לעקוב אחריה בעת שיטוטיה במוזיאון, בארוחת צהרים או ערב, בעת הסרת ספרים מן המדף בספריה או בהעפת מבט מבעד החלון. בסוף היום היא חוזרת לחדרה בלי קביעה חשובה או מוסמכת, ואז …"עדיף עכשיו לוותר על חיפוש האמת, חיפוש שבמהלכו גולש על ראשך אשד של דעות לוהטות כלבה"… "מוטב לסגור את הווילונות , להיאטם מפני הסחות דעת, להדליק את המנורה. לצמצם את טווח השאלות"…(עמ' 52). אכן הצעתה הנחרצת של וירג'יניה וולף למי שרוצות לעסוק בכתיבה הוא לרצות ולשאוף ל"חדר משלהן". יותר משהיא רואה בו ביטוי לחופש כלכלי, המאפשר חופש לרוח, כמו תכלית הצורך ב"כסף משלהן", החדר הוא מקום מפלט ומנוח לנפש מאשד הדעות והחוויות הנצברות במהלך היום. במובן זה הוא תנאי הכרחי ונחוץ ליצירה. את העדר יצירה של נשים, כמו אחותו המוכשרת, המדומיינת, של שייקספיר, היא מייחסת בין השאר לעובדה ש"לא עמד לרשותן חדר משלהן, שלא לדבר על חדר שקט, אטום מפני רעש". שנמנעו מהן מגורים נפרדים, עלובים ככל שיהיו, שישמשו מקלט "מן התובענות והרודנות של בני משפחתם" או של הסביבה המחייבת, מקלט שהוא תנאי לחופש הרוח שמאפשר יצירה, זאת מעבר לקשיים הנפשיים עקב ה"עוינות והאדישות של העולם", כלשונה, והדעות הקדומות כלפי כוח היצירה של הנשים. כשהיא בוחנת, בין השאר, מדוע יצירות נשים במאה התשע עשרה הן רומנים בלבד היא מוצאת שהמכנה המשותף של מיטב הסופרות של אותה תקופה היא בין השאר בכך שלא היו להן בבתי המעמד הבינוני בתחילת המאה התשע עשרה פינות עבודה פרטיות. אישה שרצתה לכתוב יכלה לעשות זאת רק בחדר המשפחה המשותף. לא הייתה להן אפילו חצי שעה שתהיה כולה שלהן. תמיד הפריעו להן באמצע העבודה. בתנאים אלה, כך לפי וולף, קל יותר לכתוב רומן, הדורש פחות ריכוז ממושך ורציף. כך מספרת וולף על ג'יין אוסטן, שלפי מה שכתב בן אחיה לא היה לה חדר עבודה נפרד, אליו יכלה לפרוש, ומרבית העבודה נעשתה בחדר המשפחה הכללי תוך הפרעות תכופות מכל הסוגים. היא שמחה על כל ציר דלת שחרק, כי בזכותו הייתה מספיקה להחביא את כתב היד לפני שמשהו נכנס לחדר. בעיני וולף "חירות אינטלקטואלית מותנית בתנאים חומריים" . נדרש כסף שיספיק "למימון מסעות ובטלה לצורך מחשבות". "קריאה וחלומות ושיטוט ברחובות כשחוט המחשבה מושלך כחכה לתוך הזרם העמוק", ואולם חשוב לא פחות ה"חדר משלך", המקום הפיזי הפרטי שאליו יכולה היוצרת לפרוש בלי הפרעה, למצוא מנוח לנפשה, וללא כל עין זרה ליצור בחירות ובזמן המתאים לה.

את תחושת המצוקה בהעדר חדר פיזי פרטי, שבו יהיה לנפש מנוח וכר ליצירתיות, ניתן היה לראות באופן מובהק בכמה יצירות של יוצרים רוסיים בתערוכה ה"נצחון על השמש, גלגולו של האוונגרד הרוסי", שהוצגה לאחרונה במוזיאון ישראל. ניתן היה לראות כיצד יוצרים אלו, שחיו בעידן של דיכוי הרוח והנפש בברית המועצות הסובייטית לפני פתיחת השערים למערב – מבטאים את השאיפה לחופש, לחירות היצירה, על ידי יצירה של "חדרים משלהם", חללים של חופש לנפש . כך איליה קבקוב, שעמד בראש חוג ציירי האסכולה המושגית המוסקבאית, יצר באותה תקופה את הסוגה הייחודית לו – האלבום, שבו הציג למקורביו והמבקרים את הגיליונות, שעותקם הוצגו בתערוכה, שהם כמו "מאיירים" טקסטים, אותם קרא בפני הצופים. הוא שם בפי גיבוריו סיפור ביוגרפיה בדיונית, ובה תיאור של התנהגות בדיונית, על גבול האבסורד, ובהם הוא מציג את השאיפה של הדמות לחלל משל עצמה כדרך לבטא את השאיפה לחירות, לפרטיות. כך לדוגמא, באלבום "פרימקוב היושב בארון", חווה הילד, פרימקוב, את העולם דרך "הריבוע השחור", שהוא דלת הארון הסגורה שמאחוריה הוא יושב ודרכה אינו רואה דבר, אך שומע ומתאר את מה שמתרחש בבית. וכשדלת הארון נפתחת לעולם הממשי, רוחו עולה מעלה מעלה על פני דפי האלבום עד שעל הדף האחרון משתלט הצבע הלבן – הרוחני המופשט, המטפיזי (המזכיר כמובן את ה"לבן על לבן" המופשט הרוחני של קזימיר מלביץ). עוד הוצג בתערוכה מיצב פרי יצירתו של אותו אמן, איליה קבקוב , שבה נראית דלת סגורה של שירותים (על פי השילוט עליה), שהאור הנשקף מתוכה עמום ודרכה ניתן להקשיב לשירה או המהום חובבני של אדם. גם במיצב זה, בהמשך ישיר לסיפור על "פרימקוב היושב בארון", מוצג מקום התבודדות של הדמות, נושא היצירה, אשר מסתתר בתוך החלל הסגור, אמנם של השירותים, כדי להתנתק מרחשי ה"דירה הקומונלית" השיתופית הצפופה ומתחושת המציצנות והעדר הפרטיות הקיימת במהותה של אותה דירה. בלשונו של קבקוב, כמצוטט באתר התערוכה של המוזיאון : …"בילדותי אהבתי במיוחד להתגנב לתוך ארון בגדים גדול מעץ ולהתחבא. ישבתי שם זמן ארוך, לבדי, במחבואי הקטן והחשוך, מוגן מאחרים ועם זה קרוב ונוכח"… "אז נשארתי בפנים והתחבאתי לא רק בארון, שם ננעלתי לזמן רב, אלא גם בשירותים שבמסדרון. וזה כלל לא היה שעשוע בלתי־ מזיק לי ולהוריי, שכן התגוררנו בדירה משותפת וכולם השתמשו בחדר שירותים אחד. הם היו דופקים על הדלת ומבקשים שאצא, אבל לא פתחתי. למה שאעשה זאת? כאן הייתי לבד, בטוח יחסית, ומעבר לקיר געשו ורעשו החיים בדירה המשותפת על שאונם וצעקותיהם של עשרים איש; ובחדר ’שלנו’ (שבו התגוררנו חמשתנו – הוריי, אחי ואני וסבי) תמיד הייתי בחברתם של אחרים וסבלתי רבות בשל כך.."

ביצירות הללו של קבקוב – דלת הארון ודלת חדר השירותים הסגורה הם שיוצרים עבורו מרחב פרטי, מוגן, שבו הוא מוצא חופש לנפשו. נוכחותנו, הצופים, גם היא חלק מהיצירה, אנו פורעים את הפרטיות, מציצים לתוך ה"חיים בארון", שותפים למבט החסום של פרימקוב מאחורי דלת הארון ומאזינים לשירתו מאחורי דלת השירותים ו"מציצים" לפרטיותו כמו השכנים הגרים בדירה המשותפת או בני הבית ואורחיהם בחדר בו מוצב הארון. יצירות אלה מניחות את קיומו של המתבונן, המציץ, וזה גם עניינן. תחושת הכיסוי, הבריחה והניסיון להתנתק מהמבט המציצני מועצמת על ידי היצירה ה"יודעת" שאנו מציצים לתוך המרחב הפרטי המוצג בה, ובמובן זה היצירות הללו אינן שונות מהמאפיין את הסוגה של "תפנים ביתי" של אמנים רבים, אליהם אתייחס בהמשך.

תחושת החנק והרצון לברוח למרחבי בדידות מענגת, מתוך מרחב חסר הפרטיות, גם אם הוא חדר שירותים או בתוך ארון, היא חוויה שאינה זרה לבני גילי בישראל. ואכן בהיותי מדריכה בתערוכה שמעתי לא אחת הערות מהמבקרים בתערוכה האמורה, שחוויה זו לא הייתה זרה להם בדירות שיתופיות צפופות או דירות השיכון הקטנות בשנות החמישים–שישים בישראל. גם אני בנעורי, עת גרנו הוריי ושלושת אחיי בדירת שיכון הקטנה, מצאתי לא אחת מפלט בחדר היחיד שניתן היה לסגור את דלתו, ועל כן הייתה בו מידה של פרטיות – חדר השירותים. כאן שיננתי את תלמודי או כתבתי בסתר את שירי הבוסר, אותם הסתרתי בפינה נסתרת שכולה שלי. חלל שהיה לפרקי זמן קצרים רק שלי.

החדר משלך, המרחב הפרטי במקום העבודה, הבית וכו', הוא פעמים רבות ביטוי פיזי מובהק לאישיותו של האדם שהחדר הוא "שלו" – ביטוי לרוחו, ליחסו לאחרים, לכוחות היצירה המפעמים בו ולדרך בה הוא מבקש להציג עצמו בפני הסביבה. בתקופת עבודתי במשך למעלה מ-30 שנה בשירות המדינה – תחושת ההתקדמות המשמעותית ביותר הייתה כשזכיתי עקב תפקידי ל"חדר משלי" במשרד. חדר, שאינני חולקת עם אף אחד, גם אם היו אלה קודם לכן חברים ועמיתים שאהבתי לעבוד אתם. חדר שיכולתי לתלות על קירותיו רק את התמונות שהרחיבו את נפשי, לטפח על אדני חלוניו עציצים פורחים. חדר שבחרתי בדרכי להנעים את שהותי בו, שהקפתי עצמי בו בחפצים שנעמו לי. חדר שבו הרגשתי חופשיה לשוחח כאוות נפשי עם האנשים שבאים לחדרי בלי החשש שאוזן לא רצויה תאזין או תוטרד משיחות אלה. חדר בשבילי בתקופת עבודתי היו ללא ספק תנאי פיזי המבטא את רוחי, מאפשר חירות בעבודתי ובקשר שלי עם העולם. בתקופה זו נטלתי חלק בישיבות ובדיונים שהתקיימו בחדריהם של עמיתים. מצאתי עצמי בוחנת בכל פעם מחדש את מראה החדר שבו התכנסנו, על מנת לנסות ולעמוד דרכו על טיבו של האדם שבלשכתו התקיימו הדיונים המקצועיים. אצל אחת התפעלתי מהעובדה שעל שולחנה המאוד מכובד, מסודר ורציני, הקפידה תמיד שיהיה זר פרחים צבעוני ורענן. את קירות חדרה קישטו תמונות שמן צבעוניות מוקפדות בצבעים עליזים של נופים, שהשרו אווירה ביתית ורגועה בחדר. הישיבות בחדר זה היו כרוכים לא אחת במתח רב ובוויכוחים סוערים, ונראה שהאווירה הנינוחה והרגועה של החדר סייעה פעמים רבות למתן את המתח ולאפשר מציאת דרכי נועם לפשרה. משפרשה ונכנס אחר במקומה – נעלמו זרי הפרחים והתמונות שנראו תלויות על הקיר היו ציורי שמן סתמיים של נופי ירושלים. כששאלתי אותו בדבר התמונות שבחר לתלות על הקיר הוא הביט עלי בתימהון ואמר שכלל לא ראה שתלו לו את התמונות האלה על הקיר, ודאי לא הוא בחר אותן ונראה שרק כיוון ששאלתי אותו הביט בהן לראשונה, אדיש למראן (ולמראה החדר בכלל, כך נראה). תחושת הזרות , העדר הקשב – נכחו מאד בישיבות שהתקיימו בחדרו. חדרו של אחר, בעל תפקיד נכבד לא פחות, היה עמוס בצילומים בהם נראה הוא עצמו עם שועי עולם במצבים ובזמנים שונים, תעודות הוקרה שקבל במהלך שנות שירותו הממושכים בשירות הציבורי. את הקירות עיטרה ספרייה עמוסת ספרים וקלסרים והשולחן היה עמוס תיקים וניירות בתהליך של עבודה – כל אלה תרמו לתחושה של פעלתנות רבה, בבחינת "הזמן קצר והמלאכה מרובה", בצד ידע וניסיון רב. הישיבות בחדרו היו ברוב המקרים מלווים בדיאלוגים אישיים ומקרבים, משולבים בחוש הומור ובחוויה של חכמה, דעת והחלטיות בצד ניסיונות אמת להקשיב ולהבין את האחר ולמצוא דרכי פשרה. אווירת החדר המקרבת ומכבדת קידמה תחושה זו. משפרש ובא אחר במקומו – היו על הקירות פוסטרים צבעוניים ממוסגרים בקפידה בצד הדפסה של מגילת העצמאות ועותק של צילום דיוקנו של הרצל, חוזה המדינה, מביט למרחוק בעיניים חודרות על המרפסת בבאזל. הספרים בספריה מסודרים בקפידה, כמו גם הקלסרים והספרים המונחים בערימות מאד מסודרות לצורך עבודה על השולחן. אווירה של תרבות, רצינות, כובד ראש, תחושת שליחות, בצד חכמה ויעילות כפי שהקרין מראה החדר הייתה גם המאפיינת של הישיבות שהתרחשו בחדרו בעת כהונתו.

התבוננות בחדרם של אנשים הוא בעיני השער הראשון להכרתם, להתחברות או אי התחברות אליהם. ונראה שחדרי שלי, כיום החדר בביתי, גם הוא אינו כחיץ לי ביני לבין עולם – אלא ביטוי לעולמי שלי . ואכן כשנתבקשתי באחד מהשיעורים בלימודי בבצלאל להציג דיוקן עצמי בחרתי להציג את עצמי על ידי תיאור של חדרי.

בהיות חדרו של אדם ביטוי ישיר ומהותי לאישיותו, נמצא ביצירות אמנות לא מעטות של ציור תפנים חדרו של האמן דרך ביטוי אישית, חושפנית, של אישיותו, של רוחו . כפי שעמד על כך דרור בורשטיין במאמרו "החלל הפנימי של יצירת אמנות", שפורסם בכתב העת "טרמינל" מדצמבר 2008 . הז'אנר של תפנים חדרו של אמן יוצר דיאלוג בין החלל המציאותי בו ניצבים אנו, הצופים, והחלל המצויר. והתהייה שלנו כצופים היא האם נוכל להיכנס פנימה, עם אישיותנו, לתוך החלל של החדר שיצר האמן על הבד. החדרים הללו ביצירות האמנות הם כלי קיבול שבו בורא האמן עבור הצופה את עולמו, ולא אחת הוא מערב בו זמנים, תקופות, תחושות. אנו הצופים מוזמנים לחדור לתוך חדרו, להציץ לתוכו, לתוך פרטיותו ויש שגם חלומותינו ורגשותינו יתערבבו ויחלחלו לתוך המבט המציצני הזה.
כך, לדוגמא, ביצירתו של ג'ימס אנסור James Sidney Ensor‏, הצייר הבלגי, "חדרי האהוב" מ-1892


ביצירה זו הצייר מזמן אותנו בציורו להיכנס לתוך תפנים חדרו, המגובב חפצים מעולמות שנים. הקירות עמוסים במדפים ובהם מגוון רחב של חפצים. על השולחן מונחים בתפזורת ספרים פתוחים, דפים, דיו לכתיבה, כמו באמצע עבודה. על הקיר תמונות, ובהם דיוקנו האישי של האמן בצד צלחות מעוטרות. הגיבוב של החפצים משרה אווירה ביתית לא רשמית. על השטיח רובץ כלב מנומנם, המוסיף לתחושת הביתיות והאינטימיות. אנו, המוזמנים ל"היכנס" פנימה בעינינו, כמו נאלצים להידחק לתוך החלל הדחוס של החדר שהאמן מגדירו כחדרו האהוב. העין המתבוננת שלנו נשבית בקסם האינטימיות והעדר הרשמיות המוזמנת לנו בתוך חדרו האהוב של האמן. זו מעין הזמנה של האמן למבט שמזמין חיבור של פרטי הפרטים המפוזרים על פני כל החלל ולהיכנס בדרך זו לתוך עולמו הפנימי הפיזי והיצירתי, להתחבר לרוחו ולרוח ליצירתו.

חדר אחר, המזמין אולי מבט קצת שונה, הוא "חדר השינה" של ואן גוך, שגרסה ראשונה שלו (מתוך 3 ) יצר באוקטובר 1888. (הדימוי שוחרר לציבור הרחב)

עיון במכתבו של ואן גוך לאחיו תאו על הציור מלמד עד כמה היה ואן גוך מודע להשפעה של התבוננות בחדרו המצויר על הצופה. במכתבו לאחיו תאו הוא כותב: (תרגום שלי ממכתבו לתאו, ארל, אוקטובר 1888, כפי שפורסמו בספר המכתבים בעריכת מארק רוסקיל בהוצאת פנטנה):
"…הפעם זה פשוט חדר השינה שלי; אולם הצבעים ממלאים תפקיד מכריע, פשטות התיאור נותנת הדר לחפצים המתוארים בו, ובכך מודרך הצופה באופן כללי למעין מנוחה או חלום. בקצרה, התבוננות בתמונה אמורה לתת מנוחה למוח או לדמיון. צבעתי את הקירות בצבע לילך בהיר, הרצפה מלוחות אדומים. מיטת העץ והכיסאות בצבע צהוב, כמו חמאה טרייה; הסדין והכריות, בלימון ירוק בהיר. כיסוי המיטה, צבוע בשני. החלון, בירוק. קערת הרחצה, בכתום; מיכל המים בכחול. הדלתות, לילך. וזה הכל"…"דלתותיו סגורות. הקווים העבים של הרהיטים הרבועים נועדו להביע מנוחה; וכך גם הדיוקנאות על הקיר, המראה, הבקבוק, ומספר הבגדים. לא נעשה שימוש בצבע הלבן בתמונה, ולכן מסגרתו תהיה לבנה. בדרך זאת אני מחייב מנוחה. אעבוד עליו מחר, אבל אתה רואה כמה הקונספט פשוט. לא ציירתי כל צללית או צל. השתמשתי בצבעים פשוטים בלבד. כמו בהדפסים יפניים"…
שתי גרסאות דומות של אותו ציור צייר ואן גוך בשנת 1889. עצם החזרה על אותה קומפוזיציה פשוטה ברישומים שליוו את המכתב האמור ובשלוש גרסאות של ציור שמן מלמדת על החשיבות שהאמן ייחס לקומפוזיציה שיצר בתיאור החדר משלו, כפי שהוא מעיד במכתבו האמור. זהו חדר של מנוחת הלב והדמיון. מקום של מנוח, מפלט מהחוץ המאיים (השונה כל כך באווירתו, כפי שהוא עצמו מציין במכתבו, מתיאור בית הקפה עם שולחן הביליארד הירוק והרצפה המאיימת). לכאורה חדר ריק מאנשים, אבל הוא מלא בנוכחותו של האמן על ידי חפציו השימושיים האישיים – המגבת התלויה, קערת הרחצה, השמיכה על המיטה וגם הדיוקנאות המצוירים שמקיפים אותו. חדר ריק מאדם, המלא עולם ומלואו – עולמו של האמן. עבורנו הוא "פותח" את הקיר ומוליך אותנו לנבכי חדרו – רוחו. הפתחים נעולים (הדלתות והחלונות), אבל הפרספקטיבה המעוותת והאלכסונים של החלל, ביחד עם הצבעוניות המובנית של החפצים כפי שבחר לתארם, כלשונו, מוליכים אותנו לתוך רוח החדר, רוחו של האמן. המבט שלנו לתוך החדר דרך הקיר שהשאיר פתוח עבורנו – הוא מבט שנוכח בציור, והוא כמו כופה עלינו, כדבריו, בכוח צבעי מכחולו, להביט ולתת מרגוע לנפשנו, בדיוק כשם שהוא מוצא מרגוע לנפשו בחדרו זה.

ואן גוך, חדר השינה בארל (1889). תמונה בשימוש חפשי מאתר ויקיפדיה


אכן "חדר משלך" – חלל פיזי שיש לך שליטה על עיצובו ובעיקר על הכניסה או מניעת הכניסה אליו, הוא תנאי פיזי הכרחי לכל אדם המבקש לתת מרחב לנפשו, דמיונו ורוחו, לבטא את עצמם. ביצירות אמנות, כמו גם בחיים, זהו מרחב פיזי שמאפשר מפלט משאון היום יום, מקום של מנוחה לנפש טרודה, דואבת ומרחב לנפש המבקשת ליצור בחופשיות. זהו מקום שבו ובאמצעותו האדם יוצר קשר עם האחרים בדרך המתאימה לו, לאישיותו, לרוחו. וברוח השיר של א. שלונסקי בפתח מסה זו, כתלי חדרך אינם כחיץ לך בינך לבין עולם, אלא היפוכו של דבר – הם ביטוי לקשר שבינך לבין העולם.