איך לכתוב על הקיר: או מה אפשר לבקש מטקסט אוצרותי

מאת ארנה קזין

לפני שאני נכנסת לתערוכה "עסק ביש" במוזיאון תל אביב (ביתן הלנה רובינשטיין, עד מאי 2019), אני משתהה לרגע כדי לקרוא את הטקסט שעל הקיר. אני מוצאת בו, בטקסט האוצרותי שכתבה דלית מתתיהו, משפטים שקשה לי להבין. לדוגמה: "התאונה של האמנות מושלכת כאן אל המרחב המשתרע בין הנשלט לאפשרי, בין ההתכוונות היוצרת, ביחס למציאות – לבין תמיהה נוכח האוטונומיה של החומר, כושרו להפציע מבעד למצופה, על אפו ועל חמתו".

אני נבוכה לנוכח הטקסט הזה. הקושי שלי להבין – המאמץ שנדרש ממני כדי לפענח את הכתוב – מייצר אצלי ניכּוּר. אחרי הסיבוב בתערוכה –  מעניינת, מגוונת, עם עבודות של יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, דליה אמוץ, שנטל אקרמן, ועבודות רבות אחרות, שהקשר ביניהן לא מובן לי – אני לא בטוחה שהטקסט האוצרותי עזר לי.

מהו תפקידו של הכתוב על הקיר? האם סביר בכלל לבקש ממנו עזרה? מה אמור להיות – לעשות, לאפשר – הטקסט האוצרותי הקצר שבפתח התערוכה?

השאלות היסודיות האלה עומדות במרכז פרוייקט גמר בכתיבה, בתוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, לשנת הלימודים 2018-2019 – בהנחייה משותפת שלי ושל ד"ר אריק גלסנר.

טקסט על הקיר. תמונה מאתר Flicker

הסטודנטים התבקשו לקרוא טקסטים אוצרותיים בתערוכות שעניינו אותם, ולחשוב על הטקסטים האלה מחדש: מה אין בהם, מה בעייתי בעיניהם, מה יכול להיות אחרת. בעמוד זה תמצאו כמה טקסטים אוצרותיים שהוצגו בתערוכות ברחבי ישראל בשנה האחרונה, וניסיון של הסטודנטים לכתוב אותם באופן אחר, שמובן להם – בין שהם עצמם אהבו את הטקסט המקורי ובין שלא. בהמשך נעלה בבמה הזאת עבודות של הסטודנטים בסוגות יסודיות אחרות של כתיבה על אמנות: הביקורת, הראיון והמסה. בכל אחת מהסוגות האלה עצרנו לרגע כדי לחשוב על מה חשוב לכתוב ומה אפשר ומה רצוי.

המבוכה בקריאת הטקסט האוצרותי בתערוכה "עסק ביש" מוכרת לי עד לזרא. בחיפוש באינטרנט אחר תגובות לטקסט המסוים הזה, מצאתי שני סוגים של התייחסות. בקצה אחד עומדים אלה שמרגישים מרומים, בגלל הקושי להבין, כמו מבקר אחד בתערוכה שביקש "לזעוק כי המלך הוא עירום". בקצה השני עומדים אלה שמבינים ככל הנראה את הטקסט, ומעריכים אותו; אנשי שדה האמנות, כמבקר האמנות שאול סתר ב"הארץ", מבקרת האמנות קרן גולדברג ב"ערב רב", או איש האמנות גדעון עפרת, שמתפלמס עם הטקסט, מתוך כבוד אליו, בבלוג האישי שלו. לפי המדגם המקרי הזה, עושה רושם שהטקסט האוצרותי בפתח התערוכה מכוון רק למביני דבר ולאו דווקא למבקרת מן השורה.

אבל הטקסט של מתתיהו הוא רק דוגמה אחת, פרט מתוך תופעה רחבה. בתמצית, אתאר את התופעה כך: נראה כי כותבי טקסטים אוצרותיים רבים בשדה האמנות בישראל מבקשים לפרש את העבודות בתערוכה ואת מעשה האוצרות ונוקטים הכללות, שיש בהן שני מרכיבים חוזרים: באחד, מעשה האמנות מתואר בעת ובעונה אחת כדבר וכהיפוכו, כגם וגם, כתנועה בין ניגודים. ובשני, המהלך של האמן מתואר כמהלך של בחינת גבולות וערעור עליהם. לדוגמה: בתערוכה אחת, של אורי גרשט, האמן "בוחן את גבולות הצילום ומאתגר את מגבלותיו הטכנולוגיות", והתוצאה לפי האוצר "כורכת זה בזה יופי וחורבן, ועוסקת בשאלות כמו טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות, מניפולציה ומה שהעין אינה מספיק לתפוס". תערוכה אחרת, לזכרה של גליה יהב, "מעלה שאלות בדבר יצירתיות, בעלות, ניכוס ותצוגה; שאלות בדבר מושג ההכרה; ושאלות הקשורות באינטימי ההופך לייצוגי ובזיקה בין הפרטי לציבורי".

בעקבות האינטואיציה, שהטקסטים האלה מעורפלים מדי – מכלילים מדי במקרה הטוב וסתומים במקרה הרע – יצאנו עם הסטודנטים לחפש קווים מנחים לכתיבה אוצרותית טובה. בין הקוטב של "הכל הולך" – מה שהאוצרת קובעת שהוא טקסט אוצרותי הוא טקסט אוצרותי ראוי – ובין הקוטב של "בדיוק כך צריך לכתוב", הודרכו הסטודנטים לחפש ערכים מנחים, שלאורם יכתבו.

לפני הסטודנטים הוצגו שתי עמדות ביחס לכתיבה ראויה – זו שלי וזו של אריק גלסנר – שרב ביניהן המשותף. בכתיבה האוצרותית בחרנו להעלות על נס את ערכי האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה, זו  שמעדיפה בהירות, פשטות, לשון המעטה, דיוק ואחריות. גישה שבאה לידי ביטוי מובהק במדריך לכתיבה על הקיר שהפיץ מוזיאון ויקטוריה אנד אלברט בלונדון. עם עשר הנקודות המנחות של המוזיאון הבריטי, נמנות ההצעות לכתוב אל קהל המבקרים (ולהביא בחשבון שרובם אינם מומחים לאמנות), לכתוב כמו שמדברים, להודות שאתם לא לגמרי בטוחים במה שאתם אומרים, ולאמץ את הוראות הכתיבה במיטבה של ג'ורג' אורוול (מהמסה "פוליטיקה והשפה האנגלית"): אף פעם אל תשתמשו במטפורה או ביטוי שאתם רגילים לראות בדפוס. אל תשתמשו במלה ארוכה אם אפשר להחליף אותה בקצרה. אם אפשר להוריד מלה, הורידו. אל תכתבו בצורת הסביל, העדיפו את הפעיל; אל תשתמשו במלים זרות (בז'ארגון), העדיפו מלים בשפתכם. וכן, עברו על כל אחד מהחוקים האלה לפני שתכתבו דבר מה ברברי כלשהו.

קהל במוזיאון. תמונה מ- Pixabay

לצד העקרונות האלה, המזמינים כתיבה בהירה ואחראית, הסטודנטים הוזמנו לחשוב על תפקיד הטקסט שעל הקיר. האם עליו לפרש? להעניק הקשר לעבודות ולמעשה האוצרות? לספר סיפור, שמוסיף ערך מוסף כלשהו לאמנות; אותה אמנות שבתערוכה עצמה תדבר בזכות עצמה ובשפתה שלה? האם הטקסט שבפתח התערוכה מבקש לעזור לצופים להרגיש יותר בבית מול העבודות?

המשורר הבריטי ו"ה אודן כתב פעם רשימת ציפיות שיש לו ממבקרי ספרות. אני מציעה לאמץ את הרשימה שלו, ולהתאים אותה גם לכתיבה על אמנות, על כל סוגותיה. אודן אינו מבקש מהמבקר או המבקרת לכתוב אם היצירה טובה או רעה. מה שאודן מבקש מהמבקר או המבקרת הוא דבר-מה מורכב ועשיר ומאתגר הרבה יותר (כאן בהתאמה לשדה האמנות):

  1. ערכו לי היכרות עם אמנים ועבודות שעד היום לא הכרתי.
  2. שכנעו אותי שלא הערכתי מספיק את האמן או את עבודתו כי לא קראתי אותם בתשומת לב מספקת.
  3. הראו לי את הקשרים הקיימים בין עבודות בתקופות שונות ובתרבויות שונות, קשרים שלא הייתי יכול להבחין בהם כי אינני מומחה.
  4. הציעו "קריאה" של העבודה שתעמיק את הבנתי אותה.
  5. שפכו אור על תהליך היצירה, על מאחורי הקלעים שלה.
  6. שפכו אור על הקשר בין היצירה לבין החיים, המדע, הכלכלה, המוסר, הדת וכיוצא באלה.

פרוייקט הכתיבה "איך לכתוב על הקיר" מבקש להדהד את הערכים האלה, ולהזמין אתכם – הצופים בתערוכות, הקוראים של ביקורות ושל טקסטים אוצרותיים, וכמובן הכותבים של הטקסטים האלה עצמם – להתנער מדפוסים ישנים, ולעצב ביחד דפוסי קריאה וכתיבה מאתגרים ומעמיקים, שמעוררים עניין, השראה ושיחה.