על התערוכה "קווי הגנה, מאז'ינו, בר-לב ומעבר"

מאת אילנה גרינברג

התערוכה, "קווי הגנה, מאז'ינו, בר-לב ומעבר", שנפתחה ב-28.11.2018 בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר ויד מישל קיקואין באוניברסיטת תל-אביב, מבקשת לבחון את תופעת הגבולות והביצורים מנקודת מבט היסטורית. כך, לפחות, נפתחת הודעת-העיתונות של התערוכה.  אך לבאי התערוכה מצפה הרבה מעבר לתערוכה  העוסקת בקווי הגנה במובנם ההיסטורי.

התערוכה תופסת  את כל  חללי התצוגה של הגלריה, חללים רחבי ידיים ובעלי תקרה גבוהה במיוחד, המקנים מצד  אחד תחושה של ריקנות אך מצד שני מעוררים ענין וסקרנות. תחושה זו הולכת מתחזקת עם  הקולות המהדהדים בגלריה, בין אם אלה קולות המבקרים ובין אם אלה קולות הווידאו ארט השונים המתערבבים אלו באלו. כבר עם הכניסה לחלל המקדים של הגלריה, הציבו האוצרים מיצב ענק בדמות צילום של דגם חומה, אחד הדגמים שהוכנו בארה"ב לקראת הקמת חומת ההפרדה בין מכסיקו לארה"ב. המיצב הוא פרי עבודתו של הצלם והאמן אסף עברון. התמונה צולמה במקור עבור כתבה לעיתון ולא כעבודת אמנות. אך הצילום הוגדל בהסכמת הצלם לממדים מונומנטליים, כחצי מגודלה של החומה במציאות, בכוונה לעמת את המתבונן עם הממדים והעוצמה של החומה. ההתבוננות במיצב מקומת הכניסה הנמוכה יותר, מעצימה את נוכחותו ועוצמתו של המיצב. החומה הנראית בצילום ממוקמת בתוך הטבע ונראית כפסל סביבתי, אך בניגוד לפסל  סביבתי, המוסיף לסביבתו, החומה מסתירה ופוגמת בקו הנוף הטבעי שנעלם מאחוריה.

בקומה העליונה והמרכזית של הגלריה הועמד קיר לכבודו של פרופ' פול ויריליו, אדריכל, פילוסוף, ומחשובי ההוגים הצרפתים של המאה ה-20, אשר מחשבתו והגותו בנושא הביצורים היוו השראה לפרויקט כולו. בקיר מוצגים צילומים מתוך ספרו "ארכאולוגיה של בונקר" מ-1975, צילומים המתעדים בונקרים שנבנו על ידי הגרמנים לאורך חופי נורמנדי בשנים 1942-1944 כדי להגן מפני פלישת בעלות הברית דרך הים.

בחלל האולם המרכזי הוצבו צילומים של האמן הצרפתי אלכסנדר גירקנז'ה. הצילומים הוכנו לקראת תערוכת צילום בצרפת מ-2016 בשם "הקו", הם עוסקים בתצלומי הבונקרים שהיו מפוזרים באזור קו מאג'ינו (קו ביצורי בטון שנבנה על ידי הצרפתים  בעקבות  מלחמת העולם ה-1). האמן תיעד את השטח  לאורך כעשר שנים, תיעוד המציג את  התמורות שהטבע חולל בביצורים. גירקנז'ה חושף ומגלה אותם ומאפשר הצצה שלנו אל מחוזות ילדותו. חלק מהצילומים נעשו ממבט מגבוה, ממעוף הציפור, חלקם בתקריבים, וכך מציג האמן אופני מבט שונים ומפתיעים ואת האופן בו נעלמים הביצורים לעיתים מהעין בשל הצמחייה המכסה אותם וכיצד הם שבים ומתגלים דרך הצילום.

בחלל רחב ידיים נוסף מוצגת אחת מסדרות צילומיו המפורסמות של הצלם מיכה בר-עם העוסקת בקו בר-לב. קיר אחד יועד לצילומים בשחור לבן בהם האמן תיעד את קו בר-לב בימים של טרום מלחמת יום הכיפורים בשנים 1969-1973. הצילומים מציגים את שלבי הבנייה והתכנון של הקו, בניית הבונקרים והמחילות כשאלו ריקים מאדם. מנגד מוצגים צילומים בצבע מ-1974  בהן מתעד האמן רגעים לאחר המלחמה של קו המים וחיילי האויב המתבוננים לעברנו מהצד המצרי. בין שני הקירות נמצא קיר המלחמה. תיעוד של רגעי ההפגזה בהם האמן מנכיח, לצד הלוחמים שבתוך ההפגזה, גם את דמותו, כשצלו נכנס לתוך הפריים.

צמוד לחלל זה מוצג קטע מתוך סרט פרי עבודתה  של יעל לביא בשם האם נצחנו העוסק בתיעוד הניצחון של הצבא המצרי על הישראלי במלחמת יום כיפור, לפחות מנקודת מבטם של המצרים. הסרט מציג את האופן שבו המצרים חוצים את תעלת  סואץ, את קו הגבול הטבעי שבין ישראל ומצרים, את קו-בר לב, רגע שמסמל עבור האומה המצרית את הניצחון במלחמה. הסרט מעלה שאלות בנוגע לנרטיבים והבניית נרטיבים של ניצחון לאומי, ומבחינתי הוא מעלה שאלה על הקשרו עם התערוכה כולה, שאלות אליהן אתייחס בהמשך.

בחדרים פנימיים נוספים שנבנו לקראת התערוכה מוצגת עבודת הווידאו ארט של אמיר בלבן צבאים. הווידאו בוחן את השפעת גדר ההפרדה הישראלית על הטבע. האמן מציג את הנוף המופרע על ידי גדרות ההפרדה, את בעלי החיים שחיים לצד  הגדר, את אזורי המחיה שהגדר מסמנת עבורם, גדר  שלפעמים גם  משמשת כהגנה זה  מפני זה. אנו מתבוננים בעדר הצבאים שהגדר מפרידה ביניהם, הם מתבוננים זה בזה כבתמונת מראה, ללא הצלחה לממש את הצורך לחבור אחד לשני או להילחם זה בזה.

כמו  בלבן, גם עבודתה של נטע לאופר בוחנת את המתרחש סביב גדר ההפרדה. דרך מצלמות המעקב והאבטחה שמוקמו לאורך גדר שבין ישראל והגדה המערבית נראות חיות הבר מצולמות ע"י המצלמות המותקנות עליה. החיות, לעיתים, משתובבות, מתעמתות עם הגדר שלצד שבילי הביטחון של הצבא, לעיתים נפגעות.

עבודת וידאו נוספת היא עבודתם של מרינה אברמוביץ' ואוליי: "הנאהבים, הליכתם  על החומה הגדולה". העבודה מתעדת את מסע הפרידה של זוג האמנים זה מזו על החומה הסינית. אנו רואים את שני האמנים היוצאים למסע בן  כתשעים יום לאורך 2500 ק"מ, כל אחד מכיוון אחר, עד לרגע הפגישה ביניהם שהופך לרגע פרידתם כזוג. העבודה עוסקת בחומה שבין אנשים, בחומה פרטית שלהם כאמנים וכזוג. לתחושתי גם הקשרה של עבודה זו לתערוכה דורש ברור. העבודה מוצגת באותו החלל עם עבודותיהם של לאופר ובלבן. שילובן ביחד מסקרן ומאתגר. אני תוהה באשר לחיבור שביניהן והאם יש משהו שלא ראיתי שמצוי מעבר למופע שלפני, איזה תובנה, או שהכוונה רק לעורר מחשבה  ושיח?

לפנינו מסע חוצה גבולות בין ביצורים מעשה אדם, גבולות טבעיים כמו תעלת סואץ, גדרות הפרדה וחומות מעשה אדם כמו גדר ההפרדה, חומת ההפרדה, החומה הסינית וגם חציית גבולות אישיים (הגדרה זו מאפשרת אולי להבין גם את החיבור עם יצירתם של מרינה אברמוביץ' ואוליי עם נושא התערוכה, שעל פניה נראית קצת מנותקת מההקשר). דרך המסע על החומה הסינית המתפוררת בא לידי ביטוי מסע הפרידה והתפוררות החומה הווירטואלית שיצרו השניים סביבם כזוג וגם כאמנים. יתכן שלאחר הפרידה כל אחד מהם  יבנה  חומה וירטואלית חדשה שתאפשר  לו את קיומו האישי, למעשה את קיומו כאמן. עבודה זו  ללא ספק מעשירה את התערוכה ומעלה את קרנה של הגלריה אך יותר מכך מהוות אתגר לפרשנות ולמחשבה.

האם יתכן כי כוונת האוצרים הייתה לעסוק בגבולות באופן מטפורי? הגבול הווירטואלי שבין איש ורעהו, או זה שבין האמנות לעיתונות? מתי צלום הופך לעבודת אמנות? האם הכוונה לבדוק מה הוא הגבול בין השניים והאם יש גבול? כמו ביצירה של עברון. האם מבקשים האוצרים לעסוק בשאלות על  הגבול שבין צילום ותיעוד היסטורי לתיעוד/צלום שמטרתו אמנות?

דרך עין הצלם, המתעד, האמן, העיתונאי או ההיסטוריון, המסע המורכב המתקיים בנושא גבולות בין חדרי התערוכה מציג את המתח שבין חומות, ביצורים, הטבע והאדם. האוצרים בחרו לשלב עבודות של אמנים העוסקים בגדרות, בחיץ, בהפרדה. אלו נוגעים בנושאים אקולוגיים, כמו בעבודה של בלבן בה ניכרת החשיבות שהאמן נותן לטבע, להשפעות ולשינויים האקולוגיים שגדרות מסוג זה יוצרים; בנושאים צבאיים, כמו בקו מאג'ינו, קו בר-לב,  או בסרט האם נצחנו.  כך גם בגדר של לאופר שאף כי אין בה בני אדם, די ברור לנו שמשהו שם מתבונן, הצבא, החיילים, משהו שעיניו ברגע זה על המצלמות, מתבונן כדי לשמור על הגדר, על הישוב. עבודתה ועבודתו של בלבן  אולי גם מרמזות על נושא היחסים שבין הישראלים הפלשתינים. בהתבוננות בחיות של לאופר או באיילים של בלבן אי אפשר שלא לחשוב על מי שמעבר לגדר, אי אפשר  להתעלם מהמחשבה על  מציאות חיינו וחיי שכננו.

נדמה כי צילומי קו בר-לב, הבונקרים והמחילות החשופות שמסביב, צילומי השטחים הריקים מאדם, מתעדים את  הרגע לפני שהנורא מכל קורה, את השקט שלפני הסערה, כמו שהם מתעדים רגעים מתוך המלחמה והימים שלאחריה. וכך גם צילומי קו מאג'ינו ועבודתה של  יעל לביא עוסקים בזיכרונות ובטראומות אישיות ולאומיות שקשורות בזיכרון קולקטיבי של מלחמות. מדובר בקווי הגנה שלמעשה  מתעדים את היותם ביצורים שלא צלחו את ייעודם, קווי ביצורים שההיסטוריה הוכיחה כי לא היה בהם כדי להועיל ולהגן ושבסופם חרבו או איבדו את ייעודם. המחשבה על אופי המלחמות  בעתיד, מלחמות ללא גבולות, הקולות מהעבר של הזיכרון הקולקטיבי, וקולות המלחמות שממרחק, אלו שהיו ואלו שממשמשות לבוא, מהדהדים לאורך כל התערוכה ומעוררים שאלות, חלקן גם מטרידות ויוצרות אי נוחות וחוסר שקט.  חוסר שקט זה מתחיל כבר בהתבוננות במיצג הכניסה העצום, עובר דרך ההתבוננות בעבודות של גירקנז'ה, בהם ממחיש האמן את ניצחון הטבע על האדם. טבע שהזמן למעשה מאפשר לו לכבוש ולגבור על מעשה האדם, אדריכל המלחמה. הצילומים הריקים מאדם בעבודות ממחישים את  השממה שיכולה להותיר אחריה מלחמה עתידית ונוראה. כך גם  הצילומים מספרו של וריליו הרואה בביצורים "פרצופי בונקרים". חרירי הירי שלהם נראים בעיניו כמו בני אדם המתבוננים אל האופק, כבדים, עייפים ומובסים עוד בטרם פרצה המלחמה. מבחינתו אלו מונומנטים שאמורים להזהיר אותנו מפני המלחמה הנוראית של העתיד, מונומנט של זיכרון לעתיד לבוא, למאיים לבוא. האם הייתה בכוונת האוצרים לעורר שאלות על זיכרון קולקטיבי? על טראומות?  שאלות בנוגע לעתיד העולם ההולך ומתמגן? וכיצד כך ניתן לקשור את העבודה האם נצחנו לנושא, האם זהו הגבול הטבעי שנפרץ?  

בהתבוננות בעבודות של קו מאג'ינו וקו בר-לב, בטבע, בחיות הבר  דרך העבודות של  לאופר ובלבן, עולה המחשבה עלינו כחברה החיה בתוך גדרות, הממגנת את עצמה לדעת. האם אנו בני האדם, כמו החיות המסמלות את הטריטוריות שלהן בטבע, תוחמים גבולות, חומות, בין אם ציבוריים או אישיים? האם הפכנו לכוחניים ולאימפריאליסטים, המבקשים באמצעות החומה  לסמל טריטוריה, גבול ולהשיג דרכה עמדה של כוח ושליטה?

אנו חיים בעולם שבו אנו ממגנים את עצמינו מפני אויבים, מחבלים וטרור. חומות בטון מכוערות ברחבי הארץ הפכו לנוף שבשגרה, בין אם אלו חומות נגד רעשים אקוסטיים או חומת מגן כמו זו שסובבת את ירושלים, עבור דרך חומות נגד מסתננים בדרום הארץ  ומשם הגדר בעוטף עזה הנבנית בימים אלו  נגד טרור ומנהרות הטרור. האם גם קווי הגנה אלו יתגלו בשעת הצורך כ"פלופ", כ"פייק" הגנה, כמו הביצורים, קו בר-לב, קו מאז'ינו, התעלה? האם כמו גורל חומת ברלין, החומה הסינית, יהיו בסופו של יום רק זיכרון היסטורי, אנדרטה ויעד תיירותי?  בין אם זה קו הגנה או גבולות אישיים או מדיניים, החומות, לצד מהותם  כ"מגננות", פוגעות במרחב ובתחושת החופש הקיומי, החופש לא רק של החיות והטבע שסביבן, לא רק של אלו הנמצאים מעבר לחומה אלא דווקא של אלו החיים בתוכה. אני שבה ושואלת את עצמי מי נמצא בכלוב הזה שאנו מקיפים את עצמנו בו? מי כלוא בפנים מי חופשי בחוץ? האם יש מי שהוא חופשי החי ללא גבולות, האם האדם יכול להיות חופשי עם גבולותיו הוא, חופשיים  כמו מרינה אברמוביץ' ואוליי ?

הרצון  להקיף בתערוכה אחת שיח מורכב על השפעת הגבולות על חיינו – בין אם גבול  צבאי, פוליטי, היסטורי, בין אם גבול או חומה שבין איש לרעהו – הינו כמעט חסר גבולות. בתערוכה, הגלריה כבית לאמנות וליצירה מצד אחד וכמקום של שיח על תרבות וחינוך מצד שני, מביאה לפנינו התבוננות היסטורית על הנושא ומחברת התבוננות זו במציאות התרבותית שלנו כאן ועכשיו עם מחשבות על העתיד, עושה את תפקידה בהצלחה. תחושת הריקנות שעמה התחלתי את המסע התחלפה בתחושה של סיפוק מגודש השאלות והמחשבות שהתערוכה מעלה, אם כי גם אי שקט הנוגע לזיכרונות ולחרדות מהעתיד, לצד אי נוחות ביחס לחלק מהעבודות ותפקידן בתערוכה.

בכניסה לתערוכות אני נוהגת תחילה לבדוק  האם יש ביכולתי ללמוד רק מלהתבונן במוצגים, זה הרגע שבו אני מנסה להתבונן, להרגיש, ולהבין, כך עשיתי גם כאן. נראה  היה לי ודי ברור  כי כל  אמן בחר לו נקודת אחיזה אחרת, כל אמן והמבט האישי שלו על הנושא שמתחבר ומתעצם לשיח מורכב ומעורר מחשבות ופרשנות בהקשרים חברתיים ותרבותיים. גם אם אין די בהתבוננות כדי להבין את עומק השיח על כל רבדיו, עדין אני חשה שמבחינתי הועבר כאן שיעור נפלא בהיסטוריה של העתיד כמעט ללא מילים.