עדן בנט / אזני חמור

גלריה בסיס

אוצרת: שולמית ברויר

מאת רלי פרנגלר

עדן בנט יוצרת עבודות פיסוליות שמרכיביהן נרכשו או נאספו מחנויות לחומרי בניין. לתערוכה שני חלקים: חלק הכולל עבודות השואפות לנקודת איזון פיסיקלית בהן מוצבים האלמנטים בנקודת שיווי המשקל שלהם או בנפילה חופשית של החומר, וחלק נוסף עבודות המדמות מרכיבים מעולם החי כמו נשלים, איברי פנים של בעלי חיים וכיו"ב.

בעת העכשווית נפוצה מגמה בין אמנים ללקט ולאסוף את המרכיבים ליצירתם מהסביבה הקרובה אליהם לסטודיו. הבחירה למקם סטודיו באזורים שבהם עדין מתרחשת פעילות מלאכה תוססת מספקת להם שדה ציד כמעט בלתי מוגבל מחד גיסא, ומאידך גיסא, מאפשרת להם להיטמע – לפחות בעיני עצמם – במעמד הפועלי העובד. חלקם מקשטים זאת באידיאולוגיה סביבתית ניאו מרכסיסטית. לא כך עדן בנט. בניגוד לאמנים שמנסים להיטמע בסביבה של מעמד הפועלים, עדן  בנט אמנם מוצאת חלק מהמרכיבים בסביבת הסטודיו שלה בדרום תל אביב – שם מרוכזים עדין רבים מבתי המלאכה – אך את רובם  היא פשוט רוכשת בחנויות סיטונאות בסביבה; מאחר והדימוי נבנה במוחה היא לא ממתינה לזימון המרכיבים בשוטטות אקראית אלא באופן מוכוון רוכשת אותם בחניות חומרי בנין. במובן זה היא מנותקת מהאג'נדה הסביבתית של ליקוט ושימוש חוזר. האלמנטים המוכנים משולבים ומחוברים אלו לאלו לכדי אלמנטים חדשים תוך עבודה של פירזול, הדבקה, תפירה, קשירה, חידוש, מירוק וצחצוח. האלמנטים המוכנים מרמזים אומנם על עברם כחומר גלם, אך בשום אופן לא מרמזים על עברם ככאלו שנמצאו במכולת הפסולת. היצירות של בנט נקיות, מצוחצחות וחדשות. האלמנטים שבהם משתמשת בנט הם READY MADE  שמקורו בחנויות סיטונאיות המוכרות חומרי גלם לענף הבנייה: צינורות, חבלים, כבלים, אמצעי בידוד, ציוד מיגון, מדידה, כיבול, קיבול, וכיוצ"ב. היא מנתקת את המרכיבים ממשמעותם המקורית ובחיבורים חדשים שהיא יוצרת בניהם נוצר מכלול אמנותי. חלק מהיצירות בודקות את תכונות החומר במובן הפיזיקלי הפשוט שלו: נקודת שיווי המשקל שלו, הגמישות שלו, כושר הנשיאה שלו, כושר הכבידה וכוח המשיכה וחלק אחר מדמה אלמנטים מתחום הביולוגיה והטבע: נשל נחש, איברי פנים, תהליכי התחדשות וקמילה. היצירות בתערוכה לא נושאות שמות אך שם התערוכה "אזני חמור" גורם למבקר לזהות בצורה מידית את היצירה אליה מכוון השם.

על אף חומר הגלם שבנט עושה בו שימוש ביצירותיה, אין לראות בעבודות פעולה של ליקוט ואגרנות. לשם השוואה,  גם בסטודיו של צייר נמצא  צבעים, עפרונות ובדי קנוס ואלו ודאי לא ייחשבו כפעולה אגרנית. בנט מחליפה את הצבעים והקנווסים בצינורות, בדים מתועשים וכיוצ"ב ועושה בהם פעולת בניה מחדש, קונצפטואלית וממשית.

על אף מקורו הפונקציונלי של חומר הגלם המזכיר את חומרי הגלם ששימשו את האמנים מזרם "דלות החומר" אין גם לראות בה כמישהי שמתכתבת עם הנארטיב של דלות החומר משנת ה- 70 וה-80. ראשית, במובן הקונצפטואלי בנט יוצרת אלמנטים ממורקים וחדשים למראה שלא שואפים להזכיר אפילו במקצת את מקורו העלוב של החומר. שנית, החומרים בהם היא עושה שימוש כלל אינם חומרים דלים, עלובים, עניים, או פשוטים, כפי שניתן לכאורה להקיש מהעובדה שנמצאו או נקנו בסיטונאיות של חנויות בנייה. נהפוך הוא, מדובר בחומרים חדשים, חלקם פרי פיתוח של השנים האחרונות: בדים גיאוטכנים, צינורות גומי "חכמים", אלמנטים של פרזול שפותחו על ידי טובי המהנדסים והמעצבים של השנים האחרונות. על אף מראם הפשוט והפונקציונלי, שום דבר בחומרים הללו אינו דל, גם כשהם מגיעים בסוף דרכם למכולת האשפה, בדרך כלל הסיבה היא לא באיכותו הירודה של החומר עצמו שסיים את חייו, אלא בתחלואי חברת הראווה השואפת להתחדש ועל ידי כך לפרק את כל מה שהיה קודם. בצורה זו בנט נוטלת את שאריות הזיכרון של האלמנט הפונקציונלי המקורי ובצורה מתריסה מעניקה לו חיים וממשות חדשים, נטולי ההקשר המקורי שלהם. מחומרים שימושיים הם הופכים לאלמנטים פיסוליים אד  הוק. יתכן שלאחר שיסיימו את תפקידם ביצירה, ישמשו גם  ליצירות אחרות אך סביר שכאלמנטים נפרדים לא ירחק היום והם ישובו למכולת האשפה לשם כוון ייעודם המקורי. הארכת החיים לצרכי תצוגה רק מעצימה את פגיעותו של החומר על אף חוזקו ועמידותו הפיזיקלית. בכך גם מתמצה הקשר בין שני חלקי התערוכה, החלק של הפיזיקה של החומר שהוא נצחי וחסר תאריך תפוגה לעומת החלק של החיים והטבע שסופם תמיד לקמול ולמות. שניהם מוצגים בצורה שברירית על סף הבלימה ובנקודה קריטית של שיווי משקל רגעי.

המוצגים בתערוכה של עדן בנט מתעתעים באופן ההצגה של האובייקטים האמנותיים בחלל הגלריה;  לא ברור האם מדובר בפיסול או בהצבה. הקשר לכך נמצא בתערוכה שהוצגה בשנת 1993 באוצרות של JON THOMPSON בגלריה HAYWARD שנקראה GRAVITY & GRACE . מדובר היה בתערוכה קבוצתית של 20 אמנים ו- 60 יצירות, כאשר המכנה המשותף היה שימוש בחומרי MADE READY דומים לאלו שבהם בנט עושה שימוש. הדגש בתערוכה היה על כח הכבידה של החומר מחד, וחדלות קיומו עם פירוק התערוכה מאידך. על אף שהתערוכה הוגדרה כתערוכה קבוצתית של פיסול עכשווי, מבקרי התערוכה ראו בעבודת מיצבים בעיקר בגלל שפירוק התערוכה היה הלכה למעשה פרוק היצירות עצמן לסך מרכיביהן מה שהפך אותן למיצבים אד הוק לתקופת התערוכה בלבד. במובן זה יצירתה של בנט מתכתבת עם המוצגים בתערוכה ההיא הן בשימוש בחומרי גלם דומים, הן בהתייחסות לתכונות הפיזיקליות של החומר והן בפעולת הפירוק של היצירות שהן כולן תלויות מקום וחלל. זה הוא מאפיין חוזר ביצירתה של בנט בהם חומרי הגלם הדוממים מוּצאים מהמרחב הפיזי המקורי שלהם למרחב פיזי בו יוצרת מהם בנט קומפוזיציה זמנית, בין הזיכרון של מהות החומר מחד (שבמקור היה נטול משמעות אסתטית אלא משמעות פונקציונאלית בלבד) לאלמנט הפיסולי שבתקופת ההצבה בחלל הזמני (שבו המשמעות האסטטית הופכת לעיקר).  האתגר של הצופה הוא לוותר על  הזיכרון האישי והקולקטיבי המשותף של המטרה הראשונית של החומר, כאשר רק הוויתור על הידע הקודם  יוביל את הצופה להנאה האסתטית. במובן זה בנט מזמינה את הצופה להצטרף אליה למסע האסתטי האישי שלה שהיא עושה יומיום בעיר.

איכות היצירות לא אחידה, אך יש ביניהן כאלה היוצרות השתאות והשתהות כדוגמת חומר הבידוד המדמה נשל נחש, צנרת הגומי המונחת על הרצפה בנפילה טבעית וגלגלי הניר המונחים דוממים בנקודת שיווי המשקל. השימוש ב READY MADE הוא כאמור זרם נפוץ ביצירה האמנותית העכשווית  המשמש בידי אמנים לעיתים להעברת מסר של  ביקרות חברתית. אלא שכאמור אני רואה בתערוכה ניסיון להגיע לממד פואטי של מפגש הכוחות הראשוניים של היקום – הפיסיקה והביולוגיה – כפי שהם באים לידי ביטוי בחומר.