כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

מאת מיכל בלוך

למה אפשר לצפות מספר ביכורים של צעירה מהזרם הדתי-לאומי, שבחייה הפרטיים מנחה מעגלי נשים בנושאי מיניות? מקריאת הספר "אחרי המעשים" (הוצאת מודן 2017, 344 עמ') מתברר שלא מעט, אבל גם לא הרבה יותר מדי, שכן לצד תיאורים מיניים רבים ומתן ביטוי מרענן לעמדות ביקורתיות כלפי החינוך המיני הדתי (ומערכת החינוך הממלכתית-דתית בכלל), עלילת הספר עצמה דוקא טומנת מסרים שמרניים, שלא לומר בעיתיים, בכל הנוגע למיניות בריאה ובכלל זה להסכמה הדדית בין שני פרטנרים. במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שקהל הקוראים מורכב מצעירים וצעירות דתיים, שחלקם אולי צמא לעמדה חדשנית ושונה מזו המסורתית, תוקף החתרנות שבספר מוטל בספק – והאמירה המוסרית שיכלה להיות בו מוחמצת.

עלילת הספר עוקבת אחר שתי אחיות, נועה הדתייה בת 27 והדר החילונית, הצעירה ממנה באחד עשר חודשים. אנו פוגשים את האחיות מיד לאחר ששותפתה וחברתה הטובה ביותר של נועה מתחתנת. כעת, משתמה הספק-זוגיות עם השותפה הקודמת, נותרה נועה לבדה בחיפוש אחר דירה והגדרה עצמית חדשה, ובמסגרתו היא עוברת באופן זמני לדירתם של הדר ואופיר בן זוגה, בשכונת רחביה בירושלים. אופיין של השתיים שונה מאד זה מזה: נועה היא דוקטורנטית מבריקה לפסיכולוגיה ועוזרת מחקר באוניברסיטה העברית, סגפנית, המקפידה על שמירת הלכה קלה כחמורה, צנועה וקשובה תמיד לאחר. הדר, לעומתה, היא סטודנטית חמת מזג בבצלאל, מרדנית וישירה להכעיס, המגדירה את עצמה חילונית כבר מימי האולפנה, או בעצם מאז ומתמיד.

תקופת המגורים המשותפים, שניתן לנחש כי היא קצובה מראש, מתבררת כעומדת לפקוע בכל רגע, כאשר כבר מהעמודים הראשונים ניכרים יחסי האהבה אך גם הקנאה העמוקה בין השתיים. על רקע המצע הנפיץ הזה, מעיבה כמו עננה מועקתה של נועה על כך שהיא עוד לא מצאה חתן כפי שכבר "הספיקו" רוב בנות גילה לעשות, ומובע קושי מעורר הזדהות מצדה לפתור את הלימבו הלא רצוי שבו היא שרויה. אך באופן שמרמז על המשך הספר, המצב המשונה הזה דוקא מעורר אותה למעשה לחשוב, אולי לראשונה בחייה, על שאיפותיה האמיתיות לגילוי עצמי, למציאת בן זוג ולגאולה.

הקרע בין השתיים לא מאחר לבוא, ומבחינה עלילתית באופן לא מאד אמין, כאשר אופיר, בן הזוג של הדר, מחזר כמעט מהרגע הראשון אחר נועה, בעוד שהדר מפתחת קרבה הולכת וגוברת לאבשלום, מנהלה הישיר בעבודה וחוזר בתשובה בעצמו. תגובתה של נועה לסבך הזה היא בריחה למחוזות מורכבים לא פחות – התאהבות בעמיחי, צעיר דתי מנחלאות שאת פגישותיו עם הפסיכולוגית שלו היא רואה ומנתחת במסגרת עבודת המחקר שהיא עורכת באוניברסיטה. בהמשך העלילה, נועה נפגשת עם עמיחי במקרה, אך אינה משתפת אותו בעובדה שהיא עוזרת המחקר הצופה בצילומי הטיפולים שלו.

כאשר הפיצוץ  מתרחש לבסוף והאמת נגלית לעיני כל הדמויות בסיפור, עמיחי הוא זה שיוצא מהתמונה, וחבל, שכן זוהי הדמות המסמלת יותר מכל את ההיברידיות הדתית האידיאולוגית בספר. דור ה- Y, אם תרצו, של הציונות הדתית, המושפע רבות במקרה זה, מתורתו של רבי נחמן מברסלב. מבחינתה של הסופרת, ייתכן כי דמותו של עמיחי ותפיסת העולם שהוא מייצג הן הדומות ביותר לעמדתה הדתית שלה, עמדה המיטיבה לרדת (ובאמינות מפליאה לאורך הספר) אל עומקם ואף אל קיצוניותם של העולמות השונים המובאים הספר. דוגמה טובה לאותה היברידיות ניתן לתאר במילותיו הבאות של עמיחי, דרכן, כמו במקומות רבים אחרים בספר, נראה כי שלזינגר מבקשת להעביר מסר ישיר לקוראיה, הדתיים והחילונים כאחד: "הקמתי בית מדרש פעיל עם אווירה של משפחה, לומדים בו יחד גברים ונשים בלי מחיצות. זה דבר חדש. אני מרגיש שעם רבי נחמן אי אפשר לקפוא במקום, הוא מכריח אותי להיות בתנועה, לשאול שאלות, אני חושב שזה המהות של להיות בן אדם מאמין." וכרמז, אולי, לעמדתה של הסופרת עצמה על המיניות בעולם הדתי, שוב בפיו של עמיחי: "לא נעים לי לומר, אבל משהו באישה חילונית נשי יותר. בחורה דתייה, וסליחה על ההכללה, אבל זה מה שאני רואה סביבי, כל הזמן צריכה להסתיר כי טחנו לה את המוח שנשיות ומיניות זה בעמם מילים נרדפות לפריצות. […] חום בין גבר לאישה, שמגיע מתוך חיבור עמוק ושיתוף – מספר על בריאות בקשר. ככה זה צריך להיות. וקשרים שרואים את הדיבור בתור הדבר המקרב היחיד – זה פשוט, איך לומר, כבר לא מתאים כשאתה רווק בשנות השלושים. וגם קודם זה קשה ומתסכל." (כאן המקום להעיר, כי דיכוטומיה כזו מתקיימת אך ורק במחוזות החינוך הדתי-אשכנזי בציונות הדתית. דמויות מזרחיות והשקפות עולם דתיות אחרות, למעשה נעדרות מהספר לחלוטין).

אך בעוד דמותו של עמיחי עוזבת לבסוף את העלילה, דוקא אימוץ ה"תורה" שלו על ידי שאר הדמויות מהווה אולי את התיקון לעזיבתו: נועה מרשה לעצמה יותר ויותר להשתחרר מבחינה הלכתית ואישית, הדר מתקרבת לכתבי רבי נחמן דרך אבשלום, ואופיר מתעניין יותר ויותר בדת. ועם זאת, ניכר כי שלושת הדמויות ככל הנראה לא ישנו את אורח חייהם באופן מהותי, אלא יקבלו בהבנה רבה יותר את עולמן של אלה האחרות.

רגרסיה מסורתית או חתרנות פמיניסטית?

שמו של ספר יכול הרבה פעמים לגלות את האמירה המוסרית שהסופר מבקש להביע דרכו, גם אם זו אינה נאמרת בתוכנו במפורש. במקרה הזה, אין ספק כי שלזינגר בחרה להביע עמדה אתית, שכן כותרת הספר לקוחה מביטוי שגור הלקוח מתורת המוסר היהודית (מ"ספר החינוך"), שציטוטו המדויק הוא "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". במקור, משמעות הביטוי היא שיש להוביל את היצרים, החיוביים והשליליים, דרך בחירה במעשים הנכונים בחיי היומיום, ואחריהם יבוא גם הרצון הנכון בהתאם. אמירה זו למעשה מובאת במפורש בתחילת הספר על ידי בחור ישיבה נלעג שאיתו יוצאת נועה לדייט. הוא מבקר אותה בנחרצות כשהיא מספרת לו על מקום מגוריה הזמני, במטח סיסמאות חינוכיות: "לפתח חטאת רובץ, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות, ולפני עיוור לא תיתן מכשול. ואין אפוטרופוס לעריות… אדם מאמין חייב להסיר ספקות ומכשולים מהדרך שלו. לשים את עצמו בסביבה הנכונה. את מכניסה את עצמך לסבך". אלא שאם להסתמך על תוואי העלילה בסוף הספר, מתברר כי פרשנותה של שלזינגר לביטוי "אחרי המעשים" היא למעשה הפוכה ואירונית ממשמעותו המקורית, כאשר כל אחת מהדמויות הולכת אך ורק בעקבות צו ליבה, העובר במרבית המקרים על הצו הדתי-הלכתי.

את קריאת התגר האמיצה של שלזינגר על אותו ביטוי שגור כל כך, היא מיטיבה להדגים באמצעות הגכחת החינוך הציוני-דתי בשלל הזדמנויות בספר: בין היתר, על ידי עיסוק נרחב בדימויי גוף נשיים וגבריים פגומים, העדר ידע קריטי אודות מין ואי-יכולת להתמודד עם בעיות רפואיות אמיתיות, ותחושת אשמה שלא לצורך. נוספים לאלה תיאורי גוף מיניים רבים ומיקוד בתשוקות יצריות, ובאופן מפתיע, גם תיאורי צדדים פחות סקסיים של אותו המטבע: מחזור חודשי, חזיות משומשות, שירותים לא נקיים, ביקור אצל רופאת נשים ותחתונים מלוכלכים. בגב הספר שלזינגר מעידה על עצמה כי בחייה הפרטיים היא מנחה מעגלי נשים על גוף ומיניות, וסביר להניח כי בחירתה שלא לטשטש את הצדדים הללו היא פמיניסטית במהותה, ובמובן זה בהחלט מעידה על קו צעיר ומשוחרר יותר לעומת הספרות הדתית השמרנית.

אך עם כל זאת, ולמרות הישירות המפתיעה בנוגע לדת ומיניות, ישנו פיל ענק במרכז החדר, המלווה את העלילה למעשה מהכותרת שעל גבי הכריכה ועד לעמוד האחרון, והוא נושא ההסכמה ביחסי מין: כל מגע מיני או רומנטי המתואר בספר בין שתי האחיות לבני זוגן – ובמקרה של נועה כל מגע שהוא – נוצר ללא הסכמתו של הצד השני: החל מכניסתה של הדר למיטתו של אבשלום ללא רשות וללא כל סימן מקדים לכך (גם לא מבחינה עלילתית), דרך האכלתה של נועה בעוגיות גראס ללא ידיעתה על ידי עמיחי, ובנקודת השיא של הספר, המפגש בין נועה לאופיר בו היא מבקשת לנתק איתו קשר, היא נוזפת בו במילים "אל תיגע בי בלי רשות, אני רצינית" – אך שני עמודים לאחר מכן הוא חופן את ראשה ומציע לה להתחתן איתו, תוך הפצרה במילים "מותר לך לרצות גם" בנושאה אל מיטתו. למעשה בכל תיאור מגע רומנטי שהוא הנוצר בין שתי דמויות בספר, פיזי או מטאפורי, לא מתוארת הסכמה מהצד האחר, או שמתואר סירוב של ממש, הזוכה בתורו להתעלמות מוחלטת.

בהקשר פמיניסטי נרחב יותר, מסלול חייה של נועה, שהיא למעשה גיבורת הספר, מובל לאורך כל הדרך על ידי אחרים, ובנקודה מסוימת היא אף מודה כמה נוח לה שכך מתנהלים חייה: אין כל החלטה שהיא עושה, גדולה או קטנה, שנובעת ממנה עצמה. פעמים רבות לאורך הספר היא מתארת את הדברים ככאלה שקורים על ידי "מסובב הסיבות", ומצוין במפורש כי היא מחכה כל העת ל"נס". אפילו כאשר היא הולכת לפגוש את אופיר בכדי להתנתק ממנו, היא מקווה ש"אלוהים יעשה לה נס", ויצליח את דרכה אליו (למעשה גם למפגש הזה היא מגיעה רק לאחר שחברו של אופיר מפציר בה להיפגש איתו).

בשונה מ-238 העמודים הראשונים של הספר, רק בשלושה האחרונים בו נועה בוחרת לנקוט באופן אקטיבי ולצאת לדרך חדשה ולגמרי עצמאית בחייה, אלא שמהר מאד מתברר כי באקט זה היא הולכת למעשה בעקבות האהבה. הקשבה לצו ליבה והגשמה עצמית אמיתית, או בריחה מהאני לטובת זרועותיו של גבר ששוב יגדיר אותה ויבטל את זהותה שלה? נתון לפרשנות.

כמובן, הפסיביות המאפיינת את נועה לאורך הספר חמורה הרבה-פחות מהפרת גבולות ההסכמה המתוארים ביחסים המיניים בו, והאחריות במקרים שכאלה חלה תמיד, בראש ובראשונה על הצד האקטיבי. אך אם לקשור את שני המאפיינים הללו זה לזה מבחינה ערכית, הרי שיחד הם מעבירים מסר לקוראי וקוראות הספר לפיו אין כל רע בחוסר החלטיות, ואין צורך ברצון עצמי – הן בהתנהלות החיים היומיומיים והן בהקשרים מיניים. שהרי אם לשפוט לפי תוצאותיהם של האקטים המיניים והרומנטיים בספר, לא רק שהם מתקבלים על ידי הצד השני (הפסיבי) בהעדר מחאה, אלא הם אף מביאים אותו לגאולה ולמימוש עצמי. כמה נוח ונטול דאגות היה יכול להיות תהליך החיזור לו אכן היו הדברים כך במציאות.

לכן, ובמיוחד לאור העובדה שהספר משובץ במסרים רעננים (גם אם סמויים), המובאים על ידי סופרת שבחיי היומיום משמשת כמנחה למיניות, קשה שלא לשאול מדוע ישנה התעלמות כל כך בוטה בו מנושאים רגישים הנוכחים בשיח הציבורי כיום: עצמאותם של נשים וגברים על גופם, האחריות המוסרית שיש לסופרים על קהלי היעד שלהם, ומבחינה ספרותית סמויה יותר, השיח שממליץ על קידום העלילה גם על ידי דמויות נשיות, במקום גבריות בלבד.

הראש נמשך, הלב לא בהכרח

ואחרי הכל, "אחרי המעשים" הוא ספר קולח, מעניין וקליל, למרות שהדמויות בו מתייסרות בחיבוטי נפש דתיים (הלוואי שאלה היו צרותינו), גם אם הניסוח חדגוני בו לפעמים (למה על כל המאכלים בספר הדמויות אומרות שהם "יצאו מעולה"?). אמנם מדי פעם מורגשים דילוגים בעלילה היוצרים אי-אמינות מסוימת, במיוחד בתחילת תהליך החיזור של אופיר אחרי נועה ושל הדר אחרי אבשלום, אך לצד זאת תיאורים, זכרונות ודיאלוגים רבים בספר הם נוגעים ללב, מעוררים הזדהות כנה או סתם משעשעים – ובניית הדמויות בו אחרי הכל עשויה בחכמה ובכנות מלאת חמלה, שחפה (לרוב) משיפוטיות.