Play Baba Play

מחשבות על התערוכה של ריוג׳י איקדה, מוזיאון Eye אמסטרדם 2018

מאת דניאל זיני

מערכה ראשונה: Woodford festival; Australia 2006

בפעם הראשונה שפגשתי אותה חשבתי שנתקלתי באלוהים בכבודה ובעצמה. ברונווין היתה בחורה גדולה, משוחררת ובטוחה בעצמה, בעלת הצחוק המתגלגל ביותר ששמעתי. היא הייתה בת גילי ועל אף שידעתי זאת היא הייתה מנותקת מגיל בעיני רוחי והתקיימה במישורים מקבילים של חיי אלמוות. היו לה פנים עגולות, עיניים חודרניות והתנהלות בעולם כאילו היא מבינה את חוקי הפיזיקה טוב יותר מכולנו. ההליכה שלה הייתה מעין מחווה לכוח המשיכה, משהו בין דילוג לעינטוז להליכה על חבל. היציבה שלה הייתה עשויה כולה שחרור שהחזיק את עצמו באורח פלא והחיוך שלה, הו החיוך שלה. הוא חרות בדמיוני ומלווה אותי בשירתו עד היום. כשהיא הזמינה אותי להצטרף אליה למסע של כ-13 שעות לפסטיבל וודפורד כדי לקבל את פני השנה החדשה השבתי בהיסוס. אני לא כל כך מכירה אותה, חשבתי לי, מה אם ארגיש… זרה? בתור ילדה בת עשרים, שהגיעה זה עתה לאוסטרליה אחרי שנים של שטיפת מוח ישראלית על אחדות ואחריות לאומית ולאחר שירות צבאי מבלבל, כל צעד שעשיתי הכריח אותי להשיל שקי ענק של שנאה עצמית ורגשות אשם. החלטתי להניח את שקיי וללכת בעקבותיה.

יער ירוק רחב ידיים קיבל את פני הבאים לעיירה הקטנה והציורית וודפורד. הפסטיבל ממוקם כמה קילומטרים מחוץ לעיירה לצד נהר ענק שמימיו צלולים. בעודי עומדת, מתפעלת מהעוצמה של הטבע, הלך היער ונמלא אט אט באוהלים בשלל צבעים. אני זוכרת את עצמי מתבוננת על אסופת הצבעים בפליאה. למיטב ידיעתי עד אז, אוהלים באים תמיד בצבע אחיד – ירוק זית, כמו מפחדים להתבלט בנוף שמא ייענשו על גאוותם. אגם רחב ידיים משך את עיני, וברונווין אחזה בידי ומשכה אותי לכיוונו. כולם מסביבי שוחים ערומים, ובמרכז מבטי ברונווין עומדת עירומה, בטוחה בגופה הגדול, מסתכלת עלי וצוחקת. צוחקת איתי? חיקיתי את הציווי החברתי והשלתי את בגדי בהיסוס. ניסיתי להסתיר את הרגשת הבושה שהשתלטה על כל גופי מכיוון הרגליים. מעולם לפני כן לא הייתי ערומה בסביבת כל כך הרבה אנשים. גברים, נשים, ילדים, זקנות וזקנים משחקים וצוחקים עירומים בטבעיות גמורה זה לצד זו. בליל של גופים עירומים מתפלשים במים, חגיגה של גפיים מלווה בצחוק מתגלגל. ומשם בהינף יד היא הובילה אותי לכיוון רחבת הריקודים. לבשתי את השמלה הראשונה שראיתי ורצתי אחריה. הצטרפנו למעין תהלוכת מסכות מרקדת ספק אפלה ספק מחויכת מונהגת בכלי נשיפה, בעוד ברונווין מוזגת לי כוס משקה מתובל. וכך, לנגד עיניי, בין עצים גדולי ממדים, התמזגו מיני טיפוסים בריקודים שלא ראיתי כמותם לפני כן. מהו הוא אותו כוח המניע אדם לחרוג מגבולותיו, להסתער בפרץ שנדמה כי השתחרר מהר געש תת קרקעי ולפצוח בריקוד סוער? רוח שטות מעורבת בהחלטת הגוף להיות, תוך ניצול  מנעדו באופן מלא, השואף להגיע ולו רק לרגע אחד למימוש אמיתי חסר צורה אחידה? ובתוך כל הסחרחרה הזו ברונווין מסתכלת עלי משילה את עצמי מעצמי ואומרת ברפיטטיביות משפט שילווה אותי לנצח: Play baba play! Play baba play! Play baba play! Play baba play! Paly baba play! Play baba play!

מערכה שניה: Eye museum, Amsterdam 2018

שתים עשרה השנים שחלפו הביאו איתם שני ילדים ובעל אחד שנארזו במזוודות ויצאו לטיול משפחתי ראשון בעיר גדולה, אמסטרדם. לטייל בעיר סואנת עם שני זאטוטים זאת משימה פשוטה כמעט כמו להכניס זברה משתוללת לרכבת ולבקש ממנה לשבת בנימוס. בין החשמליות החולפות, האוטובוסים המהירים, אלפי רוכבי האופניים החותכים את פנינו וההכרח להתמיד בהליכה בשבילים קטנים בעלי אופי שימוש מוקפד, העובדה שאף אחד לא מת הייתה בעיני הישג אימהי אדיר. בדרכנו למוזיאון ה Eye התפתחה ציפייה שקטה לחוויה מרהיבה. זה לא שהייתה לי ברירה, חלק מהתפקיד האימהי הוא לייצר הייפ, to set the scene , הרי אם הקטנים לא ירגישו איזושהי התרגשות לקראת, החוויה תהיה מלווה בצרחות שיגררו הרבה עיניים נוקבות שמופנות לעורפי (לא שסיטואציות כאלה זרות לי). ריוג׳י איקדה הוא מלחין אלקטרוני מצליח ואמן וידאו המשתמש בטכנולוגיית המחשב כחומר גלם בעבודותיו. הוא מלחין יחדיו צלילים ושפת קוד ומייצר מיצבי ענק של וידאו וסאונד החוקרים את כוחם של נתונים (Big Data) והשפעתם ההולכת וגוברת על עולמנו. הוא נולד ב1966 ביפן, ומאז 1995 צבר מוניטין כאחד מהאמנים המעטים הבינלאומיים שמזקקים יחדיו בהצלחה מדיה ויזואלית חדשה ומוזיקה ניסיונית ליצירת הופעות חיות ומיצבים במיטב המוזיאונים. הוא שיתף פעולה עם מספר רחב של יוצרים, ביניהם הכוריאוגרף ויליאם פורסיית׳, בלט פרנקפורט והאמן הירושי סוגימוטו. אני עוקבת אחרי עבודותיו של ריוג׳י איקדה כבר כמה שנים ומרגישה אליו מיני רגשות חמים כמו אל אב טכנולוגי קדמון שמעביר ידע ממאה שעברה (בימינו כל עשר שנים מתחלפת מאה לא?) ליצורים הספק אנושיים ספק דיגיטליים שנהיינו כאשר אני יודעת היטב שבקרוב מאוד יסוב הגלגל וגם אני איתפס בעיני ילדיי כדינוזאור טכנולוגי חסר תועלת.  

הגענו למוזיאון, שומרת סף אסופת שיער וחמורת סבר הסתכלה עלי ועל בנזוגי במבט חשדני ושאלה אם אנחנו בטוחים שכדאי להכניס ילדים לתערוכה? תור בן הארבע וליליאן בת השנה וחצי דווקא נראו מאוד להוטים להיכנס למה שמבעד לחריץ של הדלת כבר נראה כמו מעבדה מכוכב אחר, מלווה בקולות מכניים ואורות בוהקים שחדרו מבעד קולה הנוקשה של הבלונדינית המחויטת. "אמן הויז׳ואל ריוג׳י איקדה הוא דמות מפתח בעולם המוזיקה האלקטרונית, מפורסם בזכות הופעות הלייב האינטנסיביות שלו ועבודות אודיו ויזואליות מרחיבות תודעה. איקדה רקח בעבור מבקרי הEye פרזנטציה מרהיבה שתקח את המבקרים דרך חוויה אימרסיבית של מראות וצלילים". כך נכתב על הפמפלט שהונח בידי בעודי מנסה לרוץ אחרי תור שכבר שעט בריצה קדימה.

העבודה הראשונה (Data Scan) שקיבלה את פנינו היא הקרנת-ענק על רצפת המוזיאון המייצרת מעין משטח של נקודות שסורקות את החלל בהתאמה למעין מנגנוני קידוד פנימיים. העבודה מציגה ניסיון להפוך את כמות הנתונים הגדולה, שמקיפה אותנו בחיי היומיום, לדבר מה חומרי. בצידה נכתב כי היא חלק מאוסף עבודות מתמשך של איקדה שנקרא ״סדרה, נתונים״ ושהיא נוצרה באמצעות קוד ממוחשב ועל סמך נתונים שנאספו משני מחקרים, האחד ממפה את מערכת הכוכבים והשני ממפה את גוף האדם. יחד הם יוצרים מעין הדמיה קיצונית של מידע המאתגרת את התפיסה האנושית, מכיוון שלמחשב יש כושר קליטה ופענוח של חלקיקי מידע בהיקף גדול בהרבה מלאדם. העבודות של איקדה בראש ובראשונה גורמות לך להרגיש קטן, חלקיק בתוך משהו הגדול מסך חלקיך, הן מבקשות כמעט לבלוע אותך בגודלן. בעוד המבוגרים שסביבי עומדים בתוך עיסת ההקרנה הענקית הזו ומגיבים אליה בעילגות מובכת, מוציאים פלאפונים ומצלמים סלפי שלהם מחויכים לצידה, תור וליליאן נכנסו לעניינים במהרה והחלו מתגלגלים הלוך ושוב על משטח ההקרנה, מנסים לרדוף אחר חלקיקי האור ולהכניסם לפה, כשבדרך הם נתקעים במיני רגליים ופרצופים עקומים. כך שולבו בין הצלילים האלקטרונים הבוקעים מהעבודה פרצי צחוק מתגלגלים ורמים ואני כמובן העמדתי פנים שאלה לא הילדים שלי.

העבודה הבאה היא הקרנת ענק הנקראת Data Tron ונדמה שהיא משתמשת במרכיבים מאוד דומים. אלפי נתונים זזים במהירות על המסך העצום שעתה מוקרן על הקיר, סורקים, מתחברים ומצטלבים זה עם זה ומייצרים מעין מחול של מספרים שעולים ויורדים. שוב הצופים נבלעים בחלל ההקרנה, נדמים כנמלים קטנות בתוך עיר הנתונים הרצים. תור מצידו התיישב אל מול ההקרנה ומלמל לעצמו כבתוך חללית, מחקה קולות של טיסה לאוויר, התנגשויות ופיצוצים תוך שהוא מדבר עם שלושה אנשי קשר שמעבירים לו דיווחים סותרים על פעולות שקורות בחלל החיצון או בפנימו של מחשב. ליליאן לעומתו רצה הלוך ושוב מצד אל צד ליד ההקרנה, מנסה למתוח את הגוף הכי גבוה שאפשר במשימה מוזרה שנראית כמו משהו בין התמזגות אבסולטית עם הקיר לנסיון להפוך לג׳ירפה (אנחנו היחידים בחלל המוזיאון שהתקרבנו עד כדי כך להקרנה ולרגע אחד אני מרגישה שהפכנו לאירוע פרפורמנס).

חשיבותו של המשחק להתפתחות האדם הינה מרכזית בעיסוקם של פילוסופים רבים, כאשר אפשר להבחין בין שני סוגים של משחק, הראשון המשחק הרציונלי והמובנה שנתפס ככושר אינטלקטואלי (game) והשני היא תפיסת המשחק כאירוע ספונטני חסר מטרה שחשיבותו ותכליתו היא בעצם קיומו (play). בדיאולוג ״פיידרוס״ מציע אפלטון הבחנה בין המשחק הבידורי למשחק המובנה והראוי. לדידו המשחק במובנו הרציונאלי יכול לשמש כמודל חינוכי למבוגרים וילדים. בעוד המשחק במובנו האחר הינו פעולת סרק שנועדה להנאת החושים בלבד וזוכה אצלו לכינוי ״האקט הנהנתני״. פרדריך שילר, לעומתו, בספרו ״על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים״ (1795), חשב על המשחק כ״דחף ספונטני״ המצוי בלב הפעילות האנושית. מבחינתו המרכיב המשחקי הוא אמצעי מרכזי בפיתוח האישיות משום שהוא מאפשר לבני אדם לממש את הפוטנציאל הרגשי שלהם. בכך הוא מנסח מחדש את השניות במשחק: התנהגות רצינית הנשלטת על ידי השכל אך גם פעילות משעשת וספונטנית המופעלת על ידי הרגש והדמיון. היה זה ניטשה בשלהי המאה ה-19 שהפך את כללי המשחק, וראה בשעשוע ובפארודיה את עצם פעילותה של הרוח האמנותית והפילוסופית. בכך הוא חצה את הגבולות המקובלים בין פעילות ״רצינית״ החותרת לשיח של אמת לבין פעילות אשלייתית, משעשעת, המייצרת שיח של דמיון. ניטשה קורא בשבח היסוד הדיוניסי, המשתמש בכוחו של הדמיון להשתלט ותופסו כמכשיר מרכזי בתרבות ואף מסמנו כגורם מכריע בבלימת התרבות האנושית מהידרדרות וכיליון. העידן הדיגיטלי בו אנו חיים הוא כזה שמשחקים מובנים ורציונאלים לא חסרים בו. תרבות הגיימינג והעובדה שכולנו מצוידים בטלפונים ניידים הפכו את המשחקים למצרך נגיש וזמין בכל רגע נתון, ומכיוון שאין יותר זמני המתנה לא מנוצלים, האופציה לפצוח במשחק זמינה בפנינו ביתר שאת. אך החיים הדיגיטליים אף מביאים איתם דטרמיניזם שאינו מרפה מאחיזתו ביומיום: האופציה לעשות טעויות, לא לדעת לאן אני הולך או לאן זה מוביל, להיות פתוח למקריות ולאלתור הולכת ומצטמצמת ואיתה האפשרות לתת לאירועים ספונטניים חסרי מטרה כדוגמת משחק לא רציונלי להיות חלק מחיינו.

בעודי מסתובבת בתוך החלל המרשים בהישגיו הטכנולוגים והדל בסיפוריות או בנקודות לאחיזה מחשבתית שאיקדה רקם במוזיאון הEye, אני מוצאת את עצמי מתבוננת במערכות היחסים של האנשים בתערוכה עם העבודות שמבקשות להטיח בפנינו את עוצמת הטכנולגיה ואת אפסותו של האדם אל מולה. כולם מסביבי נראים מוקסמים מהגילוי החדש אך גם עצורים ומפוחדים, כמו קשורים בכבלים שתלטניים של קודים חברתיים המעצבים את תגובתם למתרחש. הפלאפון משמש עתה כסוג של שריון מגן שדרכו ניתן לתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה, לשייך את העולם המשתנה לבלי הרף אל העצמי תוך היאחזות כבחוט השערה בגבולותיה הברורים של תמונת הסלפי. איקדה מבקש להוביל את הצופה למקומות האפורים והבלתי ניתנים לתפיסה אנושית של העולם הדיגיטלי, הלוא הם הנתונים, ששולטים בחיינו דרך שיתופי פעולה בין תאגידים ורשתות חברתיות. הרי ברור לכל היום מאזן הכוחות: בעל הכמות הגדולה ביותר של הנתונים הוא החזק הקובע את גורלנו. אם זה המדינה, הפייסבוק או הגוגל. ואנחנו כנקודה קטנה בהקרנות הענק של איקדה נמשיך לשתף בשמחה עיוורת את הנתונים והמידע שלנו, מסונוורים מהמסכים שהפכו להיות מוקדי החיבור כמו גם קו ״ההגנה״ שלנו מאותו עולם שוצף של נתונים שאיננו מסוגלים לפענחו. ואם כבר אפסיות האדם אל מול הטכנולגיה מזמרת פה אל מולי, האם לא מוטב שנאחז באותו כוח חיים ייחודי אשר ניטשה ייחס לנו? אותה היכולת לשמוט את הגבולות המוגדרים, למוסס את קווי המתאר של העצמי, לשחק ולאלתר, ולתת ליסוד הדיונסי לתפוס את קדמת הבמה? לתת לו לערבב ולרקוח יחדיו את האפלה, הפחדים, הדמיון, המשחקיות, האקראיות, האי ידיעה? האם זה לא כל מה שנותר לנו באפסיותנו הדיגיטלית? להתמסר אל אותו ציווי אנושי שחוויתי באותו רגע אקסטטי בפסטיבל האוסטרלי, Play baba play״?

מעניינת במיוחד הייתה העובדה שמה שכולם מסביב שכחו נדמה כי תור וליליאן יודעים מבלי שמישהו לימד אותם, אותה הבנה שהדברים הגדולים בהרבה מהם הם רק חומר גלם לדמיונם, ושזוהי בעצם קריאה לפעולה. מפליא היה לראותם נעים בחלל הזר הזה משוללי פחד, חופשיים הרבה יותר ממני להשתמש בחזרה בראשם באותן מערכות שתלטניות. אפשר כמובן לטעון שחוויות מסוג זה של איבוד העצמי מקומן בקרנבל או בפסטיבל ותו לא, ולמה אם כן למוזיאון מכובד להיכנס לנעליים של ״מבדר״ המבקש להשתחרר ממחשבה רציונלית? אך כפי שניטשה טען אני חושבת שזהו דווקא תפקידה של האמנות להחזיר לחיינו את היסוד הדיוניסי או לפחות לתת לו פורקנים קטנים ומדודים שאינם מבטלים את הסדר הקיים אך חושפים ומקרבים אותנו להיותנו אנושיים, אפילו אם לא כולם מצליחים לזהות את הקריאה להסתכלות דווקא על ייחודו של האדם אל מול הטכנולוגיה הבלתי נתפסת ולהתמסר להיותם בשר ודם. זוהי גדולתה של התערוכה של איקדה בעיני, שמתפקדת כמעין גן שעשועים עתידני ואפל, כי היא מכוונת את באי התערוכה להשיל את עצמם מעצמם ולו במעט, בעודה חושפת את אפסיות האנושות אל מול הטכנולוגיה ואת כוחם של המושכים בחוטים.