תערוכת "מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי" | מוזיאון ישראל

מאת טל מושקוביץ

תערוכת האופנה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל מעוצבת בצורה איכותית ביותר, אולם מתקשה לענות על השאלה שהיא מתיימרת לייצג: מהו ה"ישראלי" שבעיצוב? המסע בעקבות הבגד הישראלי, אותו אנו עוברים בין חללי התערוכה, נוגע לא-נוגע בשאלות אלה, ולא רק שמותיר את התשובה סתומה, אלא מעלה ספקות בנוגע למקומה של תערוכה מסוג זה בין כתלי מוזיאון ישראל.

הכותרת "מסע" היא שדחפה אותי להיכנס אל התערוכה, למרות שבדרך-כלל אני מדירה את רגליי מתצוגות אופנה ודומותיהן. עוד הסתקרנתי מהבחירה המשמעותית למקם אותה בחלל המרכזי ביותר במוזיאון, בשטח המתפרס על כ-900 מ"ר. לשם השוואה, התערוכה החשובה "חלום בהקיץ" המציגה את יצירותיו של האמן בוריס שץ, מתפרסת על-פני 700 מ"ר בלבד. הטקסט האוצרותי מבטיח חווית מסע בסיפורה של המדינה דרך האופנה בתקופות שונות. מערכות הלבוש מסווגות לפי ארבע תמות מרכזיות: ישראל כמקום פיזי, ישראל כמארג תרבויות, דיסוננס הצנע מול שפע שאפיין את ישראל בעיקר בעשוריה הראשונים ותעשיית אופנה עכשווית מתוצרת הארץ.

החלל הראשון של התערוכה מחולק לשניים, כאשר חלק אחד עוסק בהשפעת המקום על המעצבים. בחלל זה מוצגים מעילי המדבר של פיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של בית האופנה "משכית", מספר מערכות לבוש שעוצבו על-ידי מעצבים צעירים בני ימינו כמחווה למעילי המדבר ופריטי לבוש נוספים בעלי מאפיינים המזכירים את אדמות הארץ, האקלים הקיצי, השמש והים. בחלקו השני של החלל מוצגת קולקציה השואבת מוטיבים מהבגד המסורתי ומשלבת אותם בסיפוריה של ישראל העכשווית. למשל, פריט מקולקציית הטליתות של רוז'י בן יוסף וציונה שמשי, שעוצבה בהשראת המראות הקשים של חללי מלחמת ההתשה ויום-כיפור העטופים בטלית, ומורכבת ממערכות לבוש עשויות בד במרקם ומראה של טליתות. לצד קולקציה זו ניצבת חליפה בעיצובו של אלירן נרגסי, מעצב צעיר (2016) בוגר "שנקר" שיצא בשאלה, שמתחקה אחר לבוש ירושלמי של יהודים ומוסלמים כאחד בניסיון להתריס כנגד המוסד הדתי המפלג ולהדגיש את המתח הירושלמי שבין הדתי לחילוני ובין היהודי למוסלמי.  בחלק זה חליפות נוספות בעלות סממנים וסמלים של שלוש הדתות ובהמשך בגדים מבדים כורדיים, בוכריים ומרוקאיים שנרכשו על-ידי המעצבים בשוק הפשפשים וביניהם השמלה המפורסמת שלבשה ארנה דץ כשייצגה את ישראל באירוויזיון עם השיר "כאן".

מתוך התערוכה. צילום: טל מושקוביץ

החלל השני של התערוכה מציג את תרבות הצנע אל מול השפע, באמצעות הצגת בגדי עבודה במקביל לאופנה אירופאית יוקרתית: בובות ראווה המדמות נשים אמידות, לבושות פרווה, מעילי צמר, כובעים ותיקים בהשראה אירופאית, ובצדו השני של החלל ניצבת במה עליה סרבלים וחליפות עבודה של "אתא" בגוונים הבסיסיים – כחול, חאקי ולבן – הממחישים את פשטותם של הפועלים, הדלות וההסתפקות במועט. מימין שפע ומשמאל צנע. אותן שנים, באותה מדינה. גם בלי לרדת לפרטים – המראה צורם.

לאחר העיסוק בצנע מול שפע, התערוכה מובילה את הקהל לחדר מעבר, בו אין בובות ראווה אלא מסך ענק עליו מוקרן סרט העוסק בנושא תעשיית האופנה בישראל. מצד אחד, מרשים לראות את יכולת התעשייה של הארץ, שפע המפעלים ומקומות העבודה לתושבי המדינה, אך מהצד האחר, קשה שלא לתהות מדוע נותרו מפעלים מעטים כל-כך ביחס לייצור בסין ודומיה. קשה שלא לשאול מה פה ישראלי, האם מעצב אופנה בעל אזרחות ישראלית מספיק בכדי להגדיר "ישראליות" של בגד?

החלל האחרון של התערוכה מציג עיצובים ישראלים עכשוויים, כל אחד וסגנונו. אינדיווידואליזם טוטאלי. ניכרת התרסה בשילובי הבדים וטכניקות התפירה: רכיב המודפס במדפסת תלת-ממד, באופן מעוות שלא ניתן לשחזור, משתלב בחזית הבגד שעיצבה דנית פלג, המעצבת הצעירה בוגרת שנקר. שמלת הכנפיים של המעצב אלבר אלבז ניצבת כניסיון לדמות מקדש קטן אליו נשואות עיניהם של המעצבים הישראלים, הכמהים לפרוץ החוצה ולהצליח ברחבי העולם. ששון קדם, שפועל כבר למעלה מעשרים שנה מציג שמלה בעיצוב שאינו קשור לטרנדים מתחלפים או עונות אופנתיות, אלא ניסיון שלו לחקור את גזרות הבגדים והבדים והיחס שלהם לגוף, כשהצללית הנשית המוכרת מועמסת בבדים רבים, כיסים ונפחים. עיצובים שהקשר שלהם לתערוכה ולמסע האופנתי לא מאוד ברור.

אם כן, התערוכה יפה, מעוצבת היטב בידי הסטודיו לעיצוב של חנן לנגה. אך השאלה "מהו ישראלי היום?" לא מקבלת מענה בתערוכה. אפשר אולי לומר שאופנה ישראלית היא כל מה שנוצר ע"י ישראלים, אם בעיצוב ואם בייצור. אך האם זוהי ההגדרה של ה"ישראלי"? ויותר מכך – אני לא יכולה שלא לתהות – מה מביא תערוכה, שאינה "אמנות" לשמה, אל בין כתלי מוזיאון ישראל שנמנה עם המוזיאונים לאמנות וארכיאולוגיה המובילים בעולם? אין ספק שיש עניין רב בתחום זה אך האם מקומו נמצא במוזיאון?

ניתן להצביע על מספר מערכות לבוש שעוצבו מתוך חשיבה אמנותית, אלה המביעות התרסה, או אלה הממחישות את הפערים שנוצרו בחברה. אך מרבית הבגדים, כמצופה ממערכות לבוש, עוצבו בכדי להימכר, מה שאין כן יצירות אמנות, לרוב. אם לא די בכך, ביציאה מהתערוכה מוצעים למכירה בחנות המוזיאון מספר פריטים המוצגים בתערוכה, שבניגוד למכירת סובינירים בדמותה של המונה ליזה ביציאה מהלובר, כאן נמכרים פריטים שיכולים היו להחליף את המוצג עצמו במוזיאון. האם זו אמנות? המיקום המרכזי והשטח הגדול שהוקצה לתערוכה, יחד עם הטקסט המלווה, מטעים את שוחרי האמנות לענות שהתשובה היא כן.