ציורים חיים – על התערוכה : "אריה ארוך, 'צורת הדבר'"

אם כן יספר לי האדון על לא כלום

ש״י עגנון / אורח נטה ללון, עמ׳ 230

 אוצרים: אמיתי מנדלסון   ויונה פישר, מוזיאון ישראל, ירושלים, ינואר 2019

מאת רחל גוטליב

נסתרת כמעט מהעין, בצל כמה תערוכות גדולות, המושכות קהל רב, מוצגת בימים אלה, בלב תצוגת הקבע של אמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, תערוכה קטנה, הפולשת לתוך חלל תצוגת הקבע. התערוכה ממקדת מבט ביצירתו של אריה ארוך (1908 –1974), אחד האמנים החשובים באמנות ישראלית. מיקומה והיקפה האינטימי של התערוכה, טיב היצירות המוצגות בה  –  מן המיטב של יצירות ארוך – מגוון ההיבטים של יצירתו בשיאה שמיוצגים בה, ובעיקר הפניית המבט למקורות השראתו ול"קולו" של ארוך, המצוטט בטקסטי הקיר המלווים את התערוכה – כל אלה ביחד הופכים את הביקור בתערוכה לחוויה מרחיבת דעת ולב.

מיקום התערוכה – בלב תצוגת הקבע של האמנות הישראלית – מאפשר, אגב צפייה בה, גם להפנות מבט ליצירות אמנים ישראלים נוספים, מבט המדגיש את ייחוד סגנונו, מבהיר מדוע קשה לסווגו כשייך לזרם מסוים באמנות הישראלית ותורם להכרת השפעתו המשמעותית על אמנים ישראלים נוספים. למרות שהקהל בישראל זכה לראות בתצוגות במוזיאונים המרכזיים בישראל לא מעט מיצירתו של ארוך (ודי אם נזכיר את התערוכה הרטרוספקטיבית ב 1968 במוזיאון ישראל, התערוכות הרטרוספקטיביות מ- 1976 ומ- 2003-  במוזיאון תל אביב לאמנות, והתערוכה מ-2008 לכבוד מאה שנה להולדתו בבית האמנים בירושלים), עדיין, המפגש המחודש עם יצירתו בתערוכה הנוכחית הוא חווייה משמעותית ושומר על תחושת רעננות, זאת בראש ובראשונה בגלל אופיים המיוחד של ציוריו של ארוך שהם אינטימיים ועם זאת רוחשי חיים, רחשים חרישיים "שיש להאזין להם זמן ממושך, להיות עמם, ולגלות מדי פעם נוספת ומשמחת צורה זעירה חדשה או קו נסתר שנעלמו עד כה., כמו שהתבטאה ברגישות יוכבד וינפלד במאמר המתעד שיחה עם אריה ארוך שפורסם ב"משא" 48 מ-11.68. ציוריו של ארוך בתערוכה צוירו כתגובה לעצמים או לחוויות החזותיות השמורים בזיכרונו ואותם הוא מביא לידי ביטוי כצורות מופשטות בעיקרן, שלא תמיד ניתן לגלות בהן את מהותן או משמעותן המדויקת. עם זאת, הקשר הרגשי הטמון בהם נשמר גם לאחר שאבד הדימוי הברור והם ניתנים לתחושה בנגיעות המכחול, בשרבוט העיפרון או בחריטות בקצה מכחול. 

אריה ארוך נולד ב1908 בחרקוב שבאוקראינה בשם ליובה ניסלביץ' למשפחה ציונית, שהחליטה לעלות לארץ ב-1924, כשארוך היה בן שש עשרה. ארוך למד בירושלים ב"בצלאל". בשנות השלושים נסע לפריס ללמוד אמנות. הוא למד גם בסטודיו של יוסף זריצקי ונמנה פורמלית על  קבוצת "אופקים חדשים" שהוקמה בשנת 1948. ב-1950 הצטרף ארוך לשירות הדיפלומטי של משרד החוץ הישראלי. הוא שרת כנציג מדינת ישראל במוסקבה, בברזיל ובשבדיה. משנת 1963 היה מנהל המחלקה לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ. מאז ועד מותו בשנת  1974 התגורר בירושלים. בנסיעותיו וחייו בחו"ל במסגרת תפקידו הדיפלומטי נחשף ארוך לאמנות הפופ ולמגמות האמנות החדשות של אותן שנים, זאת, יש לזכור, בעידן שבו התקשורת עם מוסדות תרבות בחו"ל לא הייתה זמינה כמו בימים אלה. אין ספק כי מסעי חייו – ילדות באוקראינה , נעורים ולימודים בישראל ולאחר מכן מסעותיו בארצות שונות בתוקף תפקידו הרשמי כנציג המדינה, תרמו לפיתוח שפתו הייחודית, המורכבת והחיונית להפליא.

מספר בחירות חשובות שעשו האוצרים בתערוכה זאת ראויות לציון: ראשית, התמקדות ביצירתו של ארוך מאמצע שנות החמישים ואילך, שנים שבהן שפתו הייחודית כבר גובשה. שנית, טקסטי הקיר בתערוכה עיקרם ציטוטים מדברי האמן עצמו בראיונות שנתן במהלך השנים וכן שילוב של חפצים אישיים של האמן, שהיו מקורות השראה ליצירתו. גם אם אלה אינם מספקים פרשנות חד משמעית ליצירתו, נראה שיש בהם כדי להדגיש את אחד מהמאפיינים הבולטים של יצירתו  – הסובייקטיביות במובהק של יצירתו המורכבת מצורות שמשמעותם יכולה להיות ברורה לעיתים רק לאמן לבדו, ובשל כך החמקמקות של משמעותם. עיון בציטוטים מדבריו, שניתן להרחיב ולקרוא בהם בראיונות נוספים שנתן במהלך חייו והמפורסמים באתר היצירה של אריה ארוך, כמו גם התבוננות בחפצים שהיו מקורות ההשראה שלו, מאפשרים לנו להציץ לתוך עולמו, "לחדור" לתוך היצירה ולחוות באופן בלתי אמצעי את יצירתו, גם אם לא לפענחה עד הסוף.

בקיר המרכזי נמצאות מספר יצירות מהמפורסמות של ארוך משנות החמישים והשישים. תמונת שמן על בד, "אוטובוס בהרים", מ-1955, היא אחת היצירות המוקדמות של ארוך בתערוכה. התמונה כוללת מערך צבעוני עמוס צבע עשיר בגווניו, החלק העליון – השמיים – צבוע באוקרה וצהוב חרדלי והחלק התחתון – האדמה – מורכב בעיקר מגוונים כהים של חומים- אדומים. על גבי החלק התחתון של מערך צבעוני עשיר זה, חרט ארוך בקווים חופשיים, ספונטניים ומלאי אנרגיה דימוי של אוטובוס קטן מוקף בצורות אובליות מעוותות. בצד דימוי האוטובוס, חרוט בקווים באופן דומה דימוי של עץ נטול עלווה. בחלק העליון, על רקע הצהוב החרדלי, דימוי של שמש, השולחת קרניים, חלקן צבועות בצהוב, חלקן בשחור וחלקן בקו חרוט. יגאל צלמונה, בספרו "100 שנות אמנות ישראלית", טוען  שהשפה הילדית העילגת שבה משתמש ארוך בציור זה ובציורים נוספים שיצר לאחריו, נעשו על ידו, כמו על ידי ציירים ישראלים אחרים בני תקופתו, בהשראת אמנים כמו פול קליי או  ז'אן דבופה. אמנים אלה קבלו השראה מציורים גולמיים של חולי נפש, אסירים ואנשים בשולי החברה, כחלק מהרצון להתרחק מהתרבות המהוקצעת של המערב וכחלק מתפיסת העולם הרווחת של רצון לכונן את חיי הרוח על אמיתות של "עניי הרוח" – האסירים, המשוגעים והילדים – והדגשת התפיסה הפילוסופית הרווחת, לפיה אין לו לאדם מצפן אלא הספונטניות והחופש של היחיד. בלי לגרוע מאפשרות פרשנית זו, עיון בדברי ארוך כמצוטט בטקסט הקיר מכוון אותנו לכיוון פחות הגותי לפרשנות היצירה. לפי דבריו של ארוך, הוא הגיע לבחירה בסגנון ילדי, ספונטני זה, כתוצאה מחיפוש אחר הדרך האישית שלו לתיאור חוויות נפשו. "רק לאחר שהבנתי שיש לשמור את ה'מה' […] שאסור לחשוב עליו, שיש להתמסר ל'איך' שבציור, לאהבת מגע המכחול, לאהבת העשייה, השרבוט והקווים הקטנים, ואז יעלה גם כל ה'מה' המתאים והנחוץ מעצמו". ניתן ללמוד מדבריו כי הוא מגיע לסגנון הציור הספונטני הלא רציונלי, הילדי הזה בציוריו, לאחר שחיפש את הדרך לבטא את ה"מה", תיאור חוויות נפשו, תיאור שלפי טיבו הוא חמקמק וקשה להגדרה ברורה וחד משמעית. התמסרות לאהבת הציור החופשי, הספונטני הבלתי אמצעי, הדומה לזו של ילד, היא זו שבאמצעותה הצליח, לתחושתו, להביא לידי ביטוי של ה"מה" האישי. במקרה זה ה"מה" הוא תיאור החוויה הרגשית של נסיעה בהרים באוטובוס הקטן, המיטלטל בתוך נוף מאיים, תוקפני וחמסיני. חוויה דומה של ניכור מהטבע ניתן לחוות גם בהתבוננות בציורי "אוטובוס בהרים" נוספים שצייר באותם שנים, כפי שניתן לראות בדימויי אותם ציורים באתר היצירה של ארוך.

מימין לציור האוטובוס, דוגמא נוספת לציור שגם בהתייחס אליו הוא מתאר איך ה"מה" –שאותו הוא ביקש ללכוד בציור – נוצר אגב התמסרותו ל"איך" החופשי, הספונטני הציורי. זהו הציור "צקפר אפור" מ-1966. הציור מצויר בטכניקה מעורבת על לוח עץ. במרכזו עיגול אובלי ובתוכו "מרחפת" צורה המצוירת בשרבוטי עיפרון. למבקר התוהה מה משמעות שם היצירה – "צקפר" – מזומן הסיפור המובא בטקסט הקיר בציטוט מדברי האמן. על פי סיפור זה זוכר ארוך שלט של סנדלר בעיר הולדתו בחרקוב שבו היה מצויר מגף, שאותו הוא זכר כ"יצירה אמנותית". כשביקש "מבעד לזיכרון" לצייר את שלט המגף: "התחלתי לשנות את הצורה בעפרון, גרעתי והוספתי מכאן ולכאן עד שנוצרה צורה שספקה אותי כצורת מגף". אף כי, הוא מודה, נראה ש "איש לא יאמין לי שזה אמנם מגף". הצורה "התפתחה" בעיניו ל"צורה קונקרטית", שיש לה "זכות קיום כ'חפץ מופשט'". כיוון שבנו הקטן יונתן, שהיה, כלשונו, "מבקר חשוב" באותם הימים, שאל אותו לטיבו של החפץ המצויר, ארוך ענה לו שזה "צקפר", מילה ש"אינה קיימת במילון  ."הנה כי כן, על פי עדותו, מדובר ב"מה" – זכרון ילדות של חפץ ממשי, שמשמעות קיומו איננו אירוע דרמטי שראוי לתעד בדפי ההיסטוריה, אלא זיכרון אישי מאד מילדותו. במהלך חיפושי ה"איך" – הניסיון הציורי "ללכוד" אותו זיכרון אישי של החפץ הממשי – הוא קיבל צורה קונקרטית מופשטת, אשר לא ניתן להגדירה אלא על ידי מילה אישית, חסרת משמעות מילונית. מתן שם לצורה מצוירת כאילו נועד להבהיר את טיבה ליונתן בנו, אולם בהיות השם חסר משמעות מילונית מקובלת, היא מותירה את הצורה בגדר סוד אינטימי ופרטי. והרי זה טיבם של חפצים שנותרו בזיכרוננו מן העבר הרחוק – נוכחים ונעדרים, ברורים ועמומים, בו זמנית. כפי שמציין צלמונה בעמוד 210 בספרו האמור, למרות הפרשנויות הרבות שנתנו ליצירתו של ארוך: "היצירה עצמה נוטה להישאר חמקמקה, כאילו הצליחה להחליק החוצה מרשת המילים שנכפתה עליה". או כפי שארוך מסביר בראיון ליונה פישר  שפורסם ב"קו" מס 6 מ-10.7.66: "החופש שהאמנות המופשטת הביאה לעולם נראה לי סימפטי ביותר. מאידך גיסא הכאוס ופריצת הגדרות המוחלטת שהשתלטו על הציור היו מייאשים […]רציתי ליצור לעצמי חפצים – אובייקטים – שיהיו ברורים ועם זאת תלושים מהפיגורטיבי, מן המציאות, ככל צורה שתמצא בציור המופשט". נראה שהתבוננות באותן "צורות" אניגמטיות, לאחר שהתעכבנו וקראנו מדבריו על תהליך יצירת ה"צקפר" ומתן השם ה"לא מילוני", המופשט, לאותה צורה, מקרבת אותנו אל הציורים והופכת אותם לפחות זרים ומסתוריים, כדוגמת הדרך הבלתי אמצעית והטבעית שבה קיבל אותם בנו יונתן, שנחה דעתו כשהוסבר לו שזהו פשוט "צקפר".

התחברות היצירה לסיפור שהוא זיכרון אישי של אירוע או חפץ שיש להם משמעות אישית, אינטימית, ביצירתו של ארוך מתחברת לקטע מתוך ספרו של ש"י עגנון "אורח נטה ללון", שארוך מפנה אליו בראיון האמור עם יונה פישר. בקטע זה בסיפור מבקש התינוק החולה מהמספר שיספר לו סיפור אודות סבו. אחותו של הילד, הבקיאה בתורת הספרות, אינה מוכנה שיקרא "סיפור" לידיעות אודות מעשים ש"אינם חשובים" שעושה הסבא, ובהיותם לא חשובים הריהם "לא כלום". בתגובה מבקש הילד  מהאורח שיספר לו אודות סבו "סיפור של לא כלום". ואכן, המספר מספר לילד החולה סיפור של "לא כלום" אודות הישיבה של הסבא בחצר, מזג האוויר או אכילת דייסה על ידי  בן דודו. כמו אותו מספר בסיפורו של עגנון  כך אריה ארוך "מספר" בדרכו "סיפור של לא כלום" אודות ציור בשלט של סנדלר בעיר הולדתו. זיכרון של חפץ שלכאורה אינו ראוי להיות נושאו של סיפור, של ציור, ואולם בידיו  של ה"מספר" – אריה ארוך – הוא מתגלגל לדימוי של "צקפר", צורה מופשטת מוגדרת, שיש בה תוכן ומשמעות אישית, שביחד עם יונתן בנו גם אנו מתקרבים להבינו ולהיות שותפים לחוויית גילויו כיצירה אמנותית .

דוגמא נוספת לסיפור על "לא כלום" ומהלך של התחברות לתהליך של "איך" המגלה "מה" אישי אניגמטי הקשור לזיכרון ילדות, ניתן לראות גם  בציור השמן, "בחנותו של מר ראצ'ק" מ-1967-1968 . על כתמים אבסטרקטיים בצבע שמן רושם ארוך בקו יציב  צורות גיאומטריות  מופשטות ובהם  חרוט וקובייה המחוברות בחלקם בקווים ישרים ונחרצים וחלקם מקווקים כמו סימון על בד של חייט. השם שבחר ארוך לציור נותן לנו רמז לחיבור לזיכרון ילדות של חנותו של  ראצ'ק, בעל מכולת מעיר הולדתו חארקוב, אשר בה, כפי שמציין צלמונה בעמ 211 בספרו, מכרו חרוטי סוכר עטופים בנייר כחול.  מדובר בזיכרון מאד אישי מילדותו של האמן בחראקוב. מה שברור, שבדרכו ארוך ביקש באמצעות החיפוש אחר הצורות הפשוטות – חרוט, קובייה וקו – לטעון את ההפשטה בכוח של "לספר סיפור של לא כלום". סיפור אודות זכרון ילדות של חרוטי סוכר ואולי גם מדפים שזכר מחנותו של  מר ראצ'ק. זהו "מה" של זיכרונות האמן, שאליו הוא מגיע דרך חיפוש אחר הצורות הפשוטות, המופשטות, אבני הבניין של שפת הציור. בשיחה עם הסטודנטים בעריכת שרה ברייטברג-סמל מ-1971, המופיעה באתר היצירה של ארוך, הוא אומר: "אותי מעניינת השפה של הציור, ומה שאפשר לומר רק בשפת הציור […] הגעתי למסקנה כי תמונה שאינה יכולה לדבר בשפת הציור בלבד אינה תמונה בשבילי. אני מנסה למצוא לחוויה ביטוי שהוא ציורי ולא ספרותי". לעניין זה יפים דבריו של צלמונה בספרו המסכם פן זה ביצירתו של ארוך: "לצייר מופשט, אך להיות קונקרטי, להימנע מהנשגבות של הציור הטהור ולטעון את ההפשטה בכוחה העממי של האמנות המבקשת לספר סיפור".

למרות שהסיפור ה"ציורי" שהוא מספר עשוי בשפה ציורית שעיקרה מופשט, נראה שנטייתו זו של ארוך ל"ספר סיפור" באמצעות יצירתו היא המבחינה באופן המובהק ביותר בין יצירתו לבין יצירתם של אמני "אופקים חדשים", שיצירות של נציגיהם הבולטים: יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, ניתן לראות בחללי תצוגת הקבע של האמנות הישראלית. בהתייחס לגישתם של אנשי אופקים חדשים אומר ארוך בראיון  שערכה עמו שרה ברייטברג- סמל מ-28.4.71: "בניגוד להרבה חברים שאותם אני מעריך, אני כמעט ואינני מצייר תמונה שאין לה סיפור. הסיפורים הם פשוטים, מחיי היומיום, ברובם חוויות-ילדות שאני נושא אותן שנים ומחכה לרגע בו אוכל להעלותן בשפה ציורית טהורה […] מזריצקי למדתי יותר מאשר מכל אדם אחר […] אולם בלהט מלחמתו בציור האקדמי הוא זרק לחלל הציור סיסמה: 'אל תציירו תמונות!' […] מילדותי רציתי דווקא 'לצייר תמונות'. ואותם דימויים – אימאז'ים, אובייקטים – שדיברתי עליהם היו בפירוש תמונות […] וראה: היום, לאחר כל המשברים שפקדו את הדימוי, הוא קיבל תוקף מחודש בציור הצעיר בעולם – ב'פופ'".   ומציינת שרה ברייטון באותו ראיון: "בדברים אלה של ארוך ניתן לראות את שורשיו הרעיוניים וגם את ייחודו. כחבר קבוצת 'אופקים חדשים' וכידידו של הצייר י. זריצקי שם ארוך דגש על השפה, על אמצעי-הביטוי ועל תהליך היצירה. כיחיד הוא מתקומם כנגד תרבות 'עשיית התמונות' של זריצקי ושל חסידי האבסטראקט המוחלט…כמעט ואין תמונה של ארוך שבה חסר הסיפור".

ובתוך כך, גם הדגשת הספונטניות הילדית, השרבוט והחריטות ה"פראיות" במצע הצבע, הייתה זרה לדרך העבודה של אמני אופקים חדשים שבקשו לצייר קומפוזיציות מופשטות שעיקרן קו, כתם צורה. גם השימוש בחפצים מן המוכן, הפתיחות שלו לעולם התרבות היהודי, הפכו אותו ל"מקרה מיוחד" בעולם ההפשטה הישראלי והיו בסיס להשפעה על אמני הדור הבא ובעיקר רפי לביא ובני דורו, שיצירות משלהם מוצגות על הקיר הסמוך לתערוכה.

מלבד מפגש אינטימי מחודש עם מיטב ציוריו של ארוך, במגוון טכניקות, בחרו האוצרים להציג גם כמה חפצים שהיו בבחינת מקורות השראה ליצירתו, אשר שופכים אור על "סיפור" ה"מה" האניגמטי המצוי בתוך הציור, המופשט בעיקרו. כך לדוגמא מול היצירה ששמה "הנציב העליון" מ1966 , מוצג שטיח קיר משנת 1928, שנארג על ידי בני הקהילה בבגדד לכבודו של הנציב העליון הרברט סמואל עם מינויו לנציב העליון מטעם המנדט הבריטי והיה ברשותו של ארוך. בשטיח הקיר בקשו בני הקהילה לבטא את ההתרגשות נוכח המינוי של נציב יהודי ב-1920 והציפייה להגשמת הצהרת בלפור מ-1917. ציור השמן האמור של ארוך בנוי ממשטחי צבע מופשטים במשיכות מכחול דשנות וחופשיות מלאות אנרגיה, בעיקרם בגוונים בולטים של כחול, שחור אדום. במרכז משטח מופשט זה בוחר האמן להוסיף העתקה כפולה של דימוי הנציב העליון, כפי שנארג בשטיח הקיר. זהו , בלשונו, כמצוטט בטקסט הקיר, "ציור בתוך ציור" ואלמלא הוסיף את  שתי הדמויות בהשראת אותו שטיח, או צייר דמויות שונות, היה ה"מה" של הציור, ה"סיפור" המסופר בו שונה לחלוטין. המשמעות של הסיפור אינה חד משמעית  אולי החיבור האישי של ארוך לנציב העליון ששימש בתפקידו זה כשהגיע עם משפחתו לארץ, אולי התחברות רגשית של האמן עם ההתרגשות והציפיה להתגשמות החלום הציוני של בני קהילת בגדד ממינויו של נציג יהודי לארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בשטיח הקיר שעטר שנים רבות את קירות ביתו.  האפשרות להתבונן ביצירתו מלאת האנרגיה והמסתורין של ארוך ולמולה בשטיח הקיר שהיה מקור להשראה מעצימים את החוויה הרגשית שלנו מהתבוננות ביצירה.  

חפץ נוסף ששמש כמקור השראה לארוך מוצגים בוויטרינה בחלל הפנימי של התערוכה. מדובר בעותק של הגדת סרייבו, הגדה לפסח מאוירת מן המאה ה-14, שעותק פקסימיליה שלה היה בידי האמן. ההגדה פתוחה לעיון הקהל בעמוד המכוסה כולו בעשרות שירבוטים, רובם של הספרה 2 שצוירו לפני עשרות או מאות שנים. מעבר ליופיים של האיורים המעטרים את ההגדה הזו, ששימשו מקור השראה לעבודות נוספות של ארוך, כדוגמת היצירה "מוטיב יהודי " מ- 1961 המוצגת בתערוכה, נראה שדווקא השרבוט הספונטני, החופשי, המתעלם ממכובדותה של ההגדה, שרבוט שתכליתו אינה ברורה (אולי שרבוט של  ילד המנסה את כוחו בכתיבת צורת המספר או מבוגר שמשתעשע בשרבוט בהיסח הדעת במהלך העיון בהגדה ואולי טעם נסתר אחר), דווקא הוא נגע בו רגשית.  בראיון האמור עם יונה פישר הוא אומר: "האדם שצייר את הספרות היה טעון במשהו בלתי רגיל. אם נתרגם זאת למושגי זמננו: הוא היה כאדם שצייר 2 סביב המונה ליזה שבלובר. העשרות, ואולי מאות הספרות שצייר מצטרפות בעיני ליצירה אנושית בעלת קצב מוסיקלי מרטיט, ואם תרצה – אף מלאת הבעה ותוכן. אהבתי לספרוֹת המצוירות הללו כה גדולה שנדמה לי שאם עד היום לא קרא אותן איש כפי שנכתבו – אני לפחות קבלתי אותן כמכתב שנועד אלי". כמו במענה לאותו מכתב מלפני מאות שנים הוא חוזר על שרבוט הספרה  2 ביצירות רבות, חלקן מוצגות בתערוכה. כך ניתן להבחין בשרבוט הספרה 2 ביצירה "בחנותו של מר ראצ'ק", בשולי היצירה "הגדה של פסח" מ-1967 אותה הוא יוצר על גבי עותק של דף מאויר מספר הגדה מ-1921, או ברישום "אורנמט ופרופיל" מ-1968.  הספרה 2 היא גם התשתית לרבים מציורי ה"פרופיל" של ארוך המופיעים בתערוכה. בטקסט השיחה שערכה שרה ברייטברג-סמל, המצוין לעיל, הוא אומר גם "יש משהו בשרבוטים האלה, מין שיבה אל היסוד."  ונדמה לי כי לאחר שאנו המבקרים רואים את עשרות שרבוטי הספרה 2 בעותק ההגדה המרהיבה המוצגת בוויטרינה בחדר הפנימי בתערוכה לא רק שאנו "מבינים" את הרישומים המוזרים של הספרה 2, המופיעים ביצירות רבות  של ארוך, אלא גם אנו "קוראים" ביחד עם ארוך את השרבוט המסתורי, הלא ברור, הילדי, הספונטני והחופשי מלפני מאות שנים – כאילו הוא סיפור על לא כלום שנועד גם לנו.

בעוד שהצגת חפצים ששימשו כמקורות השראה תורמת להתבוננות בלתי אמצעית ביצירותיו, מצאו אוצרי התערוכה להציג בתוך "ויטרינה" הנוספת, מספר מסמכים נוספים ובכללם עותקים של הזמנות לתערוכה, פתקה של מחווה לאריה ארוך בחתימת אמנים אחרים או קטע הומוריסטי (קשה מאד לקריאה) המתבדח על שמו של ארוך. למיטב הבנתי תרומתם של אלה לתערוכה קטנה ואינטימית זאת שולית, אם בכלל .

למרות הסתייגותי האמורה, אני חוזרת על הערכתי כי מדובר בתערוכה אינטימית, חווייתית, של אחד האמנים החשובים באמנות ישראלית. התערוכה מזמינה לגלות מחדש את עומק יצירתו של ארוך והרעננות שלה. הציורים עדיין "כאילו הם חמים למגע יד. הם עצמים חיים", כלשון שירו של סנדברג בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שנערכה לו במוזיאון ישראל ב1968, לפני חמישים שנה. אכן ציורים חיים.