על תערוכת הקבע של מוזיאון "יד ושם"

מאת טל נבון

יד ושם שבירושלים הוא אחד מאתרי ההנצחה הגדולים בירושלים ובישראל-פלסטין בכלל. עם זאת, לא הייתי במתחם לפחות מאז גיל שתיים עשרה, כשלקחו אותנו לביקור מאורגן מטעם בית הספר. בגיל שש עשרה התחלתי למרוד בנרטיב הציוני, עם המרד התודעה הפוליטית והביקורתית התפתחה.  עמדתי הייתה ועדיין הינה שזיכרון השואה תחת חסותה של מדינת ישראל משרת נרטיב ציוני מובהק, כזה שהופך את השואה לכלי שרת ולא לאירוע בפני עצמו. מאז הבנה זו אני נמנע מטקסים, משתדל להיות נוכח כמה שפחות בימי זיכרון, וכמובן שלא היה בי שום עניין לבקר באתרי הנצחה. לאחר שנים, תודעה זו התקבעה כטבע בתוכי, ודווקא משם עלה בי הצורך לחזות בעצמי במופע ההנצחה, ולהתעמת שוב עם אותה תודעה שכבר התקבעה.

הביקור בתערוכת הקבע של מוזיאון יד ושם מתחיל בדרך ההגעה למתחם. מהר הרצל לוקחים פנייה ימינה ואז מתחילים בנסיעה ממושכת בשביל שמתנתק מהעיר אל תוך קצה ההר והיער. במזלג הבא הפנייה שמאלה תהיה אל תוך יער ירושלים והפנייה ימינה תכניס אותנו אל תוך מתחם יד ושם. מחנים את האוטו בחניון תת קרקעי עצום ממדים, כזה המזכיר חניונים של קניונים גדולים, במעלית עולים אל כיכר הכניסה הראשית. הדרך אל תערוכת הקבע עוברת דרך חלל כניסה כללי בו מסבירים למבקר שהכניסה למוזיאון היא ללא עלות, עם זאת שלטים וסטנדים שונים בחלל מבקשים ממך לתרום כסף על מנת לעזור להמשך פעילות ההנצחה של יד ושם. אני מציין את הוראות ההגעה האלה ומשתמש המילה מתחם לא בכדי, יד ושם הוא לא רק מבנה מוזיאלי סגור. הוא עיירה שלמה, בה  הצופה מסתובב בין מבנים ותפאורה של אנדרטאות.

יד ושם. צילום: טל נבון

ביציאה מחלל הכניסה עוברים לשביל שיוביל אותנו אל מבנה תערוכת הקבע החדשה שנפתחה ב-2005 (לאחר בנייה של כעשר שנים) בתכנונו של האדריכל משה ספדיה. בשביל המוביל אל התערוכה עומד שער בנוי ועליו הכיתוב "המוזיאון לתולדות השואה". מבנה התערוכה הוא מרשים בעיצובו ובגודלו. מדובר במבנה בטון מסיבי בצורת משולש מאורך, שצורתו תורגש לאורך התערוכה כמסדרון ארוך, כמו ללכת בתוך מנסרה ללא סוף. בכניסה לתערוכה, נוכחותו של הבטון המשולש מכה, אתה נכנס לתוך חלל משולש אפור כאשר התקרה היא קודקוד המשולש והקירות הן הפאות היורדות באלכסון. כמעין "הקדמה" תקבל את המבקר עבודתה של מיכל רובנר, סרט המוקרן על קצה קיר המשולש. בעבודה, רובנר משתמשת בחומר ארכיוני של תיעוד חיי יהודים מלפני מלחמת העולם השנייה, היא עורכת ומעבדת אותם. לפני הכניסה לחללי התערוכה מוצגים בארונות זכוכית תעודות וצילומים של נספים מהשואה, עם הסבר על האדם ועל סיפור חייו. לאחר אלה, במסדרון שיכניס את הצופה אל הרצף ההיסטורי, עומד מסך ובו קטעי ווידאו של אזרחים וחיילים גרמנים שורפים ספרים של כותבים יהודים.

התערוכה בנויה כשביל בצורת נחש, בו מעבירים את הצופה באירועי ההיסטוריה השונים. לצופה אין אפשרות במהלך התערוכה לזוז בין התקופות ההיסטוריות ואין אפשרות לצאת החוצה באמצע. הדרך היחידה להגיע לחללים השונים היא ללכת בדרך שהמוזיאון הציב לך. המעבר בין החדרים השונים מחובר במסדרון, שם יוצגו מעין "קטעי קישור" שלעיתים מכילים כותרת המצביעה על מעבר לתקופה הבאה. הנרטיב ההיסטורי שהמוזיאון מציג מתחיל בעליית הרייך השלישי  לשלטון ומינויו של היטלר לקאנצלר.  העלייה של המפלגה הנאצית מוסברת באופן המוכר מלימודי היסטוריה בבתי הספר: התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי שפקד את גרמניה. משם מוצגת ההיסטוריה בסדר הכרונולוגי הזה: עליית הנאצים, עליית הגזענות, עזיבה המונית של יהודים את גרמניה, היהודים כפליטים (סיפורה של האוניה סנט לואיס), הפלישה לפולין, רדיפה אחרי יהודי פולין: השפלה ועבדות, הטלאי הצהוב מומצא, גזל הרכוש היהודי, כיבוש נורבגיה, הולנד, בלגיה, צרפת ויגוסלביה, הקמת גטו לודז' וגטו ורשה, גטו קובנה, מבצע ברבוסה,  ועדת ונזה, הפתרון הסופי, מחנות ההשמדה, אושוויץ, מרד בגטאות השונים, הפרטיזנים, המחתרת והיחידה היהודית, סיום המלחמה ומחנות הפליטים ולבסוף הקמתה של מדינת היהודים, הלא היא מדינת ישראל. את קירות המוזיאון ממלאים טפטים עם תצלומי רחוב תיעודיים. בכל חלל יוכרז הנושא המדובר על פלקט רשמי המכיל את כותרת התקופה והסבר היסטורי יינתן מתחתיה. המלל ההיסטורי מגובה בשלל אלמנטים ויזואליים: תמונות תיעוד, חפצים, כתבות, סרטים , איורים, פוסטרים, יצירות אמנות. מוצגי הדו -מימד מונחים בסדר על הקירות, אחד ליד השני, והעצמים מוצגים בארונות זכוכית מתחת לאלה. סידור זה מוכר משפת מוזיאונים שמציגים "ידע מדעי/היסטורי", ביניהם נכללים מוזיאונים לטבע, ארכאולוגיה, היסטוריה ומדע. אך בשונה ממוזיאונים מסוג זה, ב"יד ושם", נוספים אלמנטים של "תפאורה". מטרתם היא לתת המחשה לרוח התקופה. כך באזור מחנות ההשמדה יש על רצפת החלל לבני רחוב ופסי רכבת ועליהם עומד קרון. או, בחלל אחר, שלטים של "יודן" (יהודי בגרמנית) תלויים מהתקרה, ובכוונתם להציג את השלטים שחויבו יהודים לתלות על גבי חנויות, עסקים ובפתחי שכונות. מדי פעם, לאורך התערוכה מונחים לצד האלמנטים ההיסטוריים קטעי ווידאו המציגים עדויות של ניצולים. בחללים של מחנותה ההשמדה יתווספו דגמים מוקטנים של אושוויץ, בו הצופה יכול להסתכל מלמעלה ולראות כיצד הובלו האסירים היהודים אל תאי הגזים ובחלל המציג את ועידת ואנזה יופיעו קופסאות אור המציגות את התמונות והשמות של כל האליטה הנאצית, וספציפית זו שהייתה אחראית על מפעל ההשמדה.

יד ושם. צילום: טל נבון

הפרופגנדה של התערוכה מתחילה כבר מהמיקום של יד ושם ב"הר הרצל", לצד החיילים ההרוגים וגדולי האומה הקבורים בהר. גם זיכרון השואה נאסף אל תוך הר האתוס הציוני. התערוכה מציגה ציר היסטורי עמוס ומורכב, נראה שכל נושא יכול למלא תערוכה משל עצמו. על גבי קירות המוזיאון יוצגו אלמנטים שונים, ממדיומים שונים, דחוסים אחד ליד השני. בנוסף על העומס הוויזואלי, ההליכה בחלל התערוכה כרוכה גם בסאונד מתמיד, לא ברור תמיד מאיפה הוא מגיע, לעיתים הוא מגיע מסרטים ארכיוניים, לעיתים מעדותו של ניצול. התוצאה של סידור זה הוא עומס חושי ובלבול היררכי. אלמנטים ויזואליים "תוקפים" אותך מכל מקום, יש גיבוב עצום של אלמנטים ויזואליים ושמיעתיים וכולם עומדים אחד ליד השני בצורה שווה, כאילו צילום תיעודי שווה ערך לאיור וזה שווה לפוסטרים וגרפיקה. ה"תפאורה" המוצגת לצד אלה במוזיאון – של פסי רכבת, צריף מהגרים ועוד – נותנת תחושה כאילו מתקיים בתוך המוזיאון סט של סרט, כך שהממצאים ההיסטוריים של תמונות, סרטים ואובייקטים אותנטיים, מתערבבים עם אלמנטים פיקטיביים. הנרטיב ההיסטורי המוצג בחלל המוזיאלי הבנוי בצורת נחש/ שביל "כולאת" את הצופה בפנים ומחייבת אותו ללכת בסדר שבו "יד ושם" קבעו, ברגע מסוים הבנתי שאם ברצוני לצאת בדחיפות אאלץ לרוץ את ה"שביל" עד הסוף. התחושה היא שההיסטוריה תוקפת אותך ואין לאן ללכת, רק להמשיך בשביל ש"יד ושם" בנו עד שלבסוף תוכל לנשום לרווחה שתגיע לחלל האחרון בו מדינת ישראל הוקמה ואתה מוקף בתמונות של דוד בן גוריון, חלוצים עובדים בשדות ועשרות ילדים שרים יחדיו במקהלה את "התקווה". אחרי ששמענו את "התקווה" נצא בשקט פתאומי שיקיף את הצופה אל קצה המבנה המשולש בו יתגלה לנו כאור בקצה המנהרה נופם של הרי ירושלים כישועה. וזהו הנרטיב משואה לתקומה, סיבה ותוצאה. השואה הייתה, נרדפנו ועל כן הקמנו מדינה. נרטיב זה לא משאיר מקום לשאלות, לא מייצר סקירה מורכבת של חברה תרבות וכלכלה שאפשרה ויצרה את התנאים לרציחתם של מיליוני אנשים. נרטיב זה אינו מתייחס לקונפליקט והמורכבות שעלו מהגעת של הכוחות הציונים לפלסטין. הביקור ב"יד ושם" לא שינה את עמדתי לגבי תפקידו ביצירת נרטיב ציוני אחד ומסוים על ידי שימוש בהיסטוריה ובשואה, אלא רק חיזק ואישש את עמדתי. עם זאת, אני מזמין כל אזרח להגיע למתחם, במודעות וחשיבה ביקורתית כדי לבחון כיצד נרטיבים נבנים בידי הלאום ומוסדות כגון "יד ושם" על מנת להבנות תודעה קולקטיבית אחת.