ביקורת תערוכה: מקום לאפנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי, מוזיאון ישראל 2018

מאת רבקה ויצ׳נר

ביקור במוזיאון תמיד מכה אותי במבוכה; החללים הגדולים, השקט ובתוכו קולות צעדים שקטים ודיבורים מהוסים גורמים לי להרגיש לא לגמרי בסדר, לנסות לעמוד בכללים בלתי כתובים שנדמה כי הכל יודעים זולתי. מבוכה זו נובעת ככל הנראה מהיכרות מאוחרת עם העולם האמנות כמו גם מהשאלה התמידית המרחפת באוויר: מה היא אמנות? ובמה היא נוגעת אלי? למרות זאת, ואולי בגלל זה, שמתי פעמי אל המוזאון, לראות את התערוכה מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי. אני מתעניינת במצבים בהם מיטשטשת ההיררכיה בין אמנות (במובן הצר של המילה) ותרבות, שכן פעמים רבות נדמה לי כי התרבות כולה היא בפשטות יצירה: החל ממנהגים, נימוסים והליכות דרך קומיקס, פרסומות, קולינריה ואופנה וכלה באמנות המוזיקה, הציור, הפיסול והפרפורמנס. יחד עם זאת נדמה כי קיימת הסכמה כי האמנות במובן הספציפי של המילה היא הנעלה מכולם, אך קשה להבין מה בכלל אמנות ומה אינו זוכה להגדרה זו ומדוע קיים הגבול ביניהם. לכן הסתקרנתי לראות לאיזה כיוון ייקחו אוצרות התערוכה את חומר הגלם שבידיהן.

שלט גדול שהוצב בכניסה לתערוכה קידם את פני. על השלט הודפס דימוי של בחור לבוש בוורוד העומד בפוזה לא טבעית ולצידו טקסט תמציתי ומאורגן. השלט מייצר תחושה של מסחור ומעורר אסוציאציות מעולם הצרכנות. הטקסט מסביר כי התערוכה רואה בעצמה מסמך היסטורי וכי יש בה ארבע תחנות, העוסקות בהיבטים שונים של האופנה הישראלית.

התערוכה היא אכן מסלול העובר בארבעה אולמות תצוגה גדולים ושונים מאוד זה מזה, מבחינת נראות ואווירה. החלל הראשון של התערוכה הוא חלל עגול עשוי עץ. הבגדים מונחים על קולבי ראווה, שהם ברובם טורסו על עמוד. הטקסט מודפס על גדר עגולה הנמצאת בין המבקר לבין הבגדים. ברקע נשמע סאונד מהווידאו המוקרן בכניסה, בשילוב נגיעות פסנתר, שנדמו באוזניי לצלצול פעמונים במקצב של רוח מדברית. גווני הבגדים וכך גם התאורה חמים ורכים. הבגדים המוצגים בחדר מעוצבים בהשראת גווני המדבר של הארץ או בהשראת מסורות לבוש שונות שהגיעו או התקיימו בארץ.

אם בחלל הראשון הייתה תחושה של הרמוניה בחלל השני קיימת תחושה חזקה של ניגוד, שכן הוא שונה מאוד מן הראשון, מבחינה רעיונית ומבחינת אווירה. החלל צבוע בגוון כחול עמוק, במקום מוצבות סדרת תמונות היסטוריות מאת דוד רובינגר, סדרה שמביאה את הצד האסטטי של שנות ה-70 בארץ ולצידה מקטעי וידאו ארכיוניים. בצד אחד של החדר נמצא מקבץ של בובות ראווה בעלות ראש ללא פנים ועליהן בגדים בסגנון והשראה סוציאליסטית. בצדו השני של החדר מצויה במה מעוגלת מסתובבת המחולקת לרבעים ועליה בובות ראווה דומות ועליהן בגדים המייצגים חייטות אירופאית עירונית, בתפירה אישית, שאף היא מייצגת את התפתחות האופנה בארץ באותן שנים. הרעיון של ההנגדה בין שתי הקבוצות, על פי הטקסט, הוא הנגדה בין שתי תפיסות ששררו בארץ במקביל. החוויה שנוצרת בעקבות ההטרוגניות של החלל היא חוויה של קונפליקט – מאבק פילוסופי, תרבותי בין שתי גישות אופנה שונות בתוך הקשר של זמן ומקום של התחלה חדשה – מאבק על דמותה של האופנה הישראלית ואולי של התרבות הישראלית כולה.

החלק השלישי של התערוכה מושחר ומוחשך והתצוגה בו היא על גבי מסכים בלבד. אין תצוגה של אופנה בחלל זה. התצוגה המרכזית היא מסך גדול המקרין את סיפורה של תעשיית האפנה הישראלית. בקיר הנגדי למסך הגדול ארבעה מסכים קטנים יותר, המוקדשים, כל אחד מהם, למעצב או לדמות הקשורה לעולם האפנה. הטקסט מתאר את התבססותה של האופנה הישראלית בשווקים בין-לאומיים בשנות ה-60 וה-70 והקשיים שהגיעו בהמשך בשנות ה-80.

החלל הרביעי צבוע סגול והתאורה בו ממוקדת. מול הכניסה מסך גדול ועליו דימויי אופנה המתחלפים במהירות. בחלל החדר תצוגה של בגדים ספורים המוצגים על גבי בובות ראווה נטולות פנים הניצבות בנפרד האחת מהשנייה. ידי הבובות מזכירות בצורתן בובות מנקין. הבגד והבובה מוצבים על כן מוגבה כך שראש הבובה והחלק העליון של הבגד גבוהים מן הצופה. כל אחד מן הבגדים עוצב על ידי אחד המעצבים הישראלים העכשוויים והם מביעים מתחים שונים הקיימים בעולם האופנה הישראלי. כך למשל מתח של יוצר הנע ופועל במקומות שונים בעולם. או מתח בין שימוש בחומרים חדשים וממוחזרים בעיצוב הבגדים. כמו גם המתח בין הבגד כיצירת אמנות או כמבטא ערכים חברתיים.

התערוכה מספרת סיפור היסטורי של האופנה הישראלית, כאשר בכל אחת מארבע התקופות המוצגות מוצגים מאפיינים שונים. נראה כי אוצרות התערוכה מציגות סיפור על פיו מאפיינים משלוש התקופות הראשונות באים לידי גם ביטוי בתקופה הרביעית – כלומר, היום. אם התקופה הראשונה התאפיינה בחיפוש של מקורות השראה, תוך שימוש בתנאי השטח והאוכלוסייה המקומית, הדבר בא לידי ביטוי בתקופה הרביעית. התקופה השנייה, שאופיינה בקונפליקט ומתח, מאבק על עתיד האופנה, מגיעה לידי ביטוי במתחים הקיימים שוב בתקופה הרביעית. התקופה השלישית באה לידי ביטוי ביצירת מסורת של אופנה ישראלית, עם הפנים לעולם כמו גם ביסוסה בארץ עצמה. כמובן שמסורת זו היא הבסיס לאופנה שאנחנו רואים בתקופה הרביעית.

התערוכה עוסקת במספר מתחים הקיימים לאורך התקופות השונות, דוגמת המתח בין קפיטליזם וסוציאליזם ובין מקורות השראה שונים. המתחים מוסברים באופן ברור מאוד בטקסטים המלווים את התקופות בתערוכה, כמו גם שהם עולים מדרך ההצבה של המוצגים. אולי הם עולים אף באופן ברור מדי. לא נראה שיש מקום לסב-טקסט; הכל מונח על השולחן. אך המתח המרכזי העולה מן התערוכה הוא התנועה בין הרצון להשראה מקומית, ייצור מקומי ועיצוב של תרבות מקומית, לבין ערכים של גלובליזציה, התרחבות ובין-לאומיות. כיוון שמתח זה מלווה את התערוכה כולה, הוא מוצג באופנים מגוונים ומנקודות מבט שונות ולכן מייצר טווח רחב יותר של הבנה, כמו גם מקום לאפשרויות פרשנות שונות. לגביו פחות קיימת תחושה של "האכלה בכפית".

זוהי תערוכת אופנה מוקפדת ומרשימה, אך גם גדולה ומכילה פריטים רבים. הטקסטים מאוד אינפורמטיביים ומדריכים את הצופה לאורך הדרך, כך שלצופה שאוהב ומקפיד לקרוא, לא תהיה בעיה להתמצא במקום. יחד עם זאת חשוב לציין כי המלל בתערוכה רב ולא קל להפריד בין העיקר והטפל. בחלל השני, למשל, תוכלו למצוא טקסט המסביר את הדימויים המוצגים מאת דוד רובינגר; טקסט המתאר את המוצג בחלל; טקסט המסביר את קטעי הוידאו; טקסט המסביר את הצנע וטקסט המסביר את השפע. כמו כן, על רבות ממערכות הבגדים קיימים טקסטים הנותנים מעט רקע על הקולקציה, על האמן או על היצירה. טקסטים אלו מעורבים בטקסטים הנותנים תיאור תמציתי על היצירה ולא תמיד קל להבחין ביניהם במבט ראשון. העומס הקיים בתערוכה לא מתבטא רק בטקסט אלא גם בכמות הבגדים והצפיפות בה הם מוצגים. באופן זה קשה עד בלתי אפשרי להבחין בכל בגד ולהתרשם ממנו כראוי.

בהצבת תערוכה זו במוזאון ישראל נותנות אוצרות התערוכה תשובה לשאלה מהו היחס בין אמנות גבוהה ואופנה שאינה חלק מן המסורת האמנותית. על פי הטקסט, התערוכה מייצרת מסמך היסטורי ונראה שאין זו אמירה סתמית ביחס לתערוכה. ההצבה והבניה מכוננות את הצגתה של האופנה הישראלית על פי שנים ואספקטים היסטוריים שונים. להיסטוריה קיים מקום חשוב במוזאון ישראל, בעיקר באגפי הארכיאולוגיה והיודאיקה, אך כאשר מדובר באמנות, התצוגה במוזאון שייכת יותר למסורת התצוגה האמנותית מאשר לזו ההיסטורית. לכן הבחירה בתערוכה היסטורית היא בחירה המציבה תשובה נחרצת לשאלת קיומה של היררכיה בין אמנות ותרבות יומיומית כמו אופנה. כך שבעצם על פי סגנון האוצרות בתערוכה אנו כצופים מקבלים את הרושם כי אופנה אינה חלק ממה שנקרא "אמנות גבוהה".

ביחס לשאלה זו כמו גם לאחרות, מעניין להתייחס לתערוכה שהתקיימה ב Metropolitan במנהטן. אחת לשנה מתקיימת בMET תערוכת אופנה. התערוכה האחרונה שהתקיימה היא התערוכה של 2018 Heavenly Bodies- Fashion and the Catholic Imagination   והיא נחשבת לאחת התערוכות היותר מוצלחות שהיו במוזאון בכלל ובמסגרת זו בפרט. בתערוכה זו הוצגו מערכות הלבוש, בנפרד זו מזו, כיצירות אמנות. בתערוכה הוצגו יצירות אופנה מהעולם הקתולי לצד יצירות אופנה בנות זמננו אשר שואבות השראה מהעולם והעיצוב הקתולי. בתערוכה אף הוצגו פריטים אשר מעולם לא הוצאו מהוותיקן. התערוכה גדולה מאוד ומתפרסת על פני עשרים וחמש גלריות בשני מיקומים שונים: במוזאון עצמו וב- Met Cloisters, בחלק העליון של מנהטן. התערוכה נפתחת באופן מסורתי באירוע גאלה אליו מגיעים המוזמנים כשהם לבושים על פי התמה המרכזית של התערוכה. יצירות האופנה הוצבו בתוך חלל המוזאון לצד יצירות אמנות וארכיאולוגיה הקיימות בו. המהלך האוצרותי היה למקם את היצירה יחד עם מוצגים הקשורים לתקופה ממנה היא מקבלת השראה, כמו גם מהלך של הצבה לפי נושאים דתיים שונים, דוגמת הפרדה בין בגדים הקשורים לתפקידים בכנסייה ובין בגדים שנוצרו בהשראת קדושים ומלאכים. מהלכים אלו נתנו ליצירות הקשר חדש. בנוסף לכך, על אף ריבוי היצירות המוצגות, בזכות גודלו של המוזאון זכו רוב היצירות להיות מוצגות בפני עצמן כך שהעומס לא הכביד.

הבחירה האוצרותית לפרוס את יצירות האופנה בין המוצגים השונים במוזאון, נותנת משקל וערך ליצירות האופנה כמוצגים שווי ערך למוצגים האחרים. המקום החשוב והמרווח בין היצירות, המבטא כבוד, גורם ליצירות לעמוד בפני עצמן ולא רק כחלק מסיפור היסטורי. כמו כן, קיומה של הגאלה עם פתיחת התערוכה הביא אל המוזאון גברים ונשים עטופים ביצירות אמנות – יצירות אופנה דוגמת אלו המוצגות בתערוכה. כך שהתצוגה אמנם מספרת לנו כי היצירות שואבות השראה מנושאים ותקופות שונות, אך יחד עם זאת הגאלה מספרת לנו כי היצירות עוסקות גם בנושאים המעסיקים אותנו ורלוונטיים לתקופה בה אנו חיים. מפגש זה בין ערכי ההשראה, התצוגה והכבוד, לבין הרלוונטיות והעכשוויות, מראה כי ליצירות יש ערך עצמי והן ראויות להיחשב כאמנות גבוהה.

ההשוואה לתערוכה בMET מאפשרת לנו נקודת אחיזה נוספת, על מנת להבין טוב יותר את התערוכה במוזיאון ישראל. הבחירות האוצרותיות בMET נותנות מקום של כבוד לאופנה כאמנות ואילו הבחירות במוזאון ישראל מבטאות שימוש באופנה לצורך סיפור של נרטיב היסטורי. כפי שראינו, התערוכה עוסקת בארבע תקופות היסטוריות של האופנה הישראלית, כאשר המתח המרכזי המוצג הוא המתח בין המקומי לבינלאומי. הבניית נרטיב האופנה הישראלית על מתח זה היא בחירה מעניינת, המתכתבת עם הנרטיב הישראלי הגדול של מדינה קטנה וחדשה המחפשת את מקומה בעולם. אף על פי שההקבלה בין הנרטיב הישראלי הכללי ונרטיב האופנה הישראלית מתבקש, כאשר הוא עמוד התווך המרכזי של התערוכה הוא מאפיל על כל אפשרות לומר אמירה תרבותית אסתטית או פילוסופית לגבי המוצגים. התערוכה קוראת לצופה לבוא ולחזות בהתפתחות האופנה הישראלית תוך הצגה של המאפיינים ההיסטוריים והקונפליקטים שליוו התפתחות זו. אך האם קיימת כאן אמירה נוספת לגבי האופנה הישראלית? נראה לומר שלא. נסכם ונאמר כי אכן מרענן לראות תערוכה מושקעת ועשויה בטעם העוסקת באופנה בתוך מוזיאון ישראל, אך קשה להתעלם מן הצרימה שיש בקיומה של תפיסה מיושנת לגבי היחס בין אופנה ואמנות, כמו גם מהעדרו של סבטקסט משמעותי.