״אבודים בתרגום״

אבודים בתרגום, מוזיאון חיפה לאמנות 17.2.19 – 4.8.18
אוצרת: סבטלנה ריינגולד

אבודים בתרגום – טקסט מקורי

הסרטים האמריקאים נמצאים בכל מקום. באמצעות הטלוויזיה כל אדם על פני כדור הארץ יכול לצפות בהם. לסרטים ההוליוודיים יש מעמד של בידור, אך באופן בלתי נמנע הם גם משפיעים על השקפות, עמדות ואורח חיים. הוליווד מטיפה לחילוניות, צרכנות, ייצוגיות וקצב חיים מואץ. סרטי דיסני טווים סיפורים מיתיים סביב זהויות פלקטיות. לכאורה הם מפארים את ערכי הרב-תרבותיות, אך למעשה מוחקים את ההבדלים הקיימים. בשל היקפה העצום, ההתערבות התרבותית הזו עמוקה יותר מכל מה שהכרנו בצורות הקודמות של הקולוניזציה.
תיאוריית האימפריאליזם התרבותי טוענת שהעברה של טכנולוגיות, שירותים ומוצרים מן המערב אל העולם השלישי מנציחה תלות ומונעת פיתוח של תרבויות מקומיות. דפוסים ייחודיים של ביקוש וצריכה נקבעים על ידי התרבות הדומיננטית, וכך התרבות המקומית הופכת לנשלטת על ידה. אימפריאליזם תרבותי מתבסס בעיקרו על אמצעי התקשורת. הבעלות על כלי התקשורת, ההפצה והתכנים של המדיה מצויים תחת השפעתה של מדינה אחת (בעיקר ארצות הברית). כך מוחדרים ערכים ונורמות המשפיעים על התרבות המקומית ובטווח הארוך מובילים להריסתה.
העבודות המקובצות בתערוכה זו שואפות להצביע על עולם טרנס-תרבותי חלול וצרכני שנוצר בעקבות שליטתה הבלתי מעורערת של הגלובליזציה. מקרה מייצג של תופעה זו הוא תעשיית הסרטים בניגריה ("נוליווד"), שתופסת מקום מיוחד בעבודות המוצגות. שחקני קולנוע ניגריים מופיעים מאובזרים בסימני הזוהר של הקולנוע ההוליוודי. היצירות בוחנות את ריבוי המשמעויות של ייבוא מוצרים, מנהגים, תרבויות ובני אדם ואת הכוחנות הכרוכה בהחדרתם, כייצוג של האימפריאליזם התרבותי העכשווי.
האמנים מציגים את הקונפליקט בין ישראליות לגלובליזם. עבודותיהם בוחנות את המאפיינים המוחצנים הברורים של עולם התקשורת האמריקאית בהתייחס לאייקונים תרבותיים דוגמת סופרמן. האמנים משתמשים באסטרטגיות סותרות: הגיבור האגדי שהם מתארים מעוצב בדרמטיות ובהגזמה, אך המופע שלו עילג או פתטי. באופן זה הם מציעים התבוננות אירונית על הסצנה התל אביבית, המנסה להידמות לניו יורק. הכוכבים הגדולים מן החיים מגיעים לתל אביב פגועים ונכים, וכל העושר והפאר אינם יכולים לחפות על הדלוּת ועל הפגיעוּת האנושית.
תצלומים של כוכבי הקולנוע על גבי פלקטים מוצבים בכל מבואה של בתי קולנוע בארץ, כמו בכל מקום שבו מוקרנים הסרטים הללו על פני הגלובוס. בהתייחסם לתרבות הישראלית בעידן הגלובליזציה, האמנים מציגים באירוניה את התשוקה לעולמות אחרים ומפתים. בהקשר המקומי תשוקה זו אינה יכולה להתממש, שכן היא מוצאת את ייצוגיה במאפיינים של רשלנות, אלתור וחוסר תשומת לב לפרטים. כל אלה יוצרים תחושה של ארעיוּת ושבירוּת, כמאפיינים הנלווים לחיפוש המתמיד אחר משהו גדול מהחיים.

אבודים בתרגום – טקסט חלופי מאת מיכל בלוך

מה בין תצלום גרפיטי מעוות של סופרמן בפרברי אזור תעשייתי נטוש ובין תמונתה של כוכבת מתעשיית הקולנוע השלישית בגודלה בעולם? למרות השוני הבולט ב"יוקרתן" של שתי התמונות, שתיהן מציגות תוצרי לוואי, מקריים או מבוימים, של תרבות הקולנוע האמריקאית. מוצרי הצריכה, הרעיונות והמסרים האינסופיים הזורמים מארצות הברית למדינות אחרות בעולם מפעילים לא פעם מערכת תקשורת דו-כיוונית – אם כי לא שוויונית – של כובש ונכבש, וכך בוראים זהויות חדשות, יצירי כלאיים חד פעמיים ונוגעים ללב לעתים, בין האמריקאי לבין המקומי. זהויות אלה מתגלמות פעם אחר פעם בהווי החיים היומיומי כמעט בכל המדינות שמחוץ לארצות הברית, לרבות במדינות מהעולם השלישי.
בתערוכה "אבודים בתרגום" מוצגות עשר עבודות משלושה עשורים שונים בהן תצלומים, ציורים, רדי-מייד ווידיאו ארט שיצרו אמנים ישראלים, אפריקאים ואמריקאים, המדגישות את המתח השורר בין הזהויות המקומיות ובין תרבות הפופ האמריקאית המחלחלת אליהן באופן בלתי נמנע. ברוב העבודות נעשה שימוש במושאי הערצה נחשקים: דימויים של גיבורי על, מסכות מפורסמות וצילומי סלבריטאים.
בעבודתה של דנה זונשיין נראה גרפיטי בסימן ה-"S" האיקוני של סופרמן כאשר חלקו התחתון מצומק עד כדי דחיסה, כדי שחלילה לא יבוא במגע עם הטחב השחור שבתחתית הקיר, עדות צורבת ובלתי-מחיקה להווי המקומי המתפורר. בתצלום "עיד אל-פיטר" של רון עמיר מופגן ההבדל בין התרבות המקומית לאמריקאית באמצעות אבסורד: על רקע בתי עוני ופח זבל שבור בכפר ג'יסר א-זרקא עומדים ילדים בלבוש מלוכלך ודהוי, כאשר האמצעי שבהם עוטה מסכה לבנה בדמות הרוצח מסרט האימה "הצעקה" ושני חבריו צופים בו בחיוך אוהד. עם זאת, חציה התחתון של המסכה זוכה ל"עיוות" מהמקור, ונצבע באדום.
עבודות נוספות בתערוכה מציגות את כוכבי תעשיית הקולנוע הניגרית המשגשגת "נוליווד" בעבודותיהם של איקה אודה הניגרי ופיטר הוגו הדרום-אפריקאי, אם בבימוי מרהיב וססגוני בסדרתו של אודה המבקש לשוות למצולמים פאר וכבוד, ואם בהעמדת הדמויות באופן סוריאליסטי ומטריד בתצלומיו של הוגו.
בדומה לכיבוש הקולוניאלי הפיזי, המאבק על שימור הזהות המקומית באופן הרמטי אולי אבוד מראש, אך בד בבד נחשף גם תוכנו הריק של הכובש האמריקאי עצמו, שמלכתחילה ברא יצירות שטחיות ובלתי ניתנות למימוש על מנת לגרוף לכיסו עוד ועוד הכנסות. מתוך התבוננות ביצירות השונות בתערוכה עולה תהייה על אודות הרעיונות, השפות והמנהגים שאבדו לבלי שוב באימוץ תרבות הצריכה האמריקאית מסביב העולם, כמו גם שאלת קיומם של יצירי הכלאיים הייחודיים הניבטים בעבודות – האם בעתיד יתאחדו כל תרבויות העולם לכדי ישות פלקטית אחת, ותוקפן של זהויות הביניים הללו יפוג בקרוב?
דימוייהם המעוותים של גיבורי העל בתערוכה מעידים על התשוקה האנושית לגעת בנשגב ובפנטסטי, בעוד המציאות היומיומית השוחקת אינה מניחה לשכוח את קדרות היומיום והחומר המקומי המתבלה, אולי דוקא באשמת אותו כובש עצמו. כך מנקודת מבט אתית, הנעדרת לרוב מהשיח הצרכני הפופולרי, עשויות להתעורר שאלות קשות אף יותר: מדוע בעבודתו של רון עמיר למשל בחר הילד המוסלמי ללבוש מסכה הלקוחה מסרט אימה, בעודו מציין חג מסורתי של אחווה ושלום? ומדוע אם כן, אותה פעולת "תרגום" לשפה המקומית התבטאה דוקא בצביעת המסכה בצבע דם?