תערוכת הקבע של אמנות ישראלית באגף לאמנות במוזיאון ישראל

טקסט מקורי

מה תפקידה של האמנות במציאות הישראלית, וכיצד היא עוזרת לנו להבין טוב יותר את חיינו כאן ואת זהותנו כישראלים? תערוכה מקיפה זאת מציגה את עבודותיהם של אמנים שפעלו בארץ במאה ה-20 ומפגישה יחד את יצירותיהם של אלה שהשתייכו לעתים למחנות קוטביים ושל אלה שהשתתפו במאבקים אידיאולוגיים על עצם הגדרת האמנות.
האמנות הישראלית נעה כמטוטלת בין העיסוק במציאות ובין עיסוק בסוגיות פנים אמנותיות של חומרי היצירה וגבולותיה. כך או כך היא מתקיימת במרחב סבוך ומסוכסך שבו מלחמות ושפיכות דמים הם כמעט עניין שבשגרה, מרחב שבו היום-יומי והאישי מתערבבים עם ההיסטוריה והמיתוס, וזיכרונות קולקטיביים טראומטיים הם חלק בלתי נפרד מחייהם של היהודים והפלסטינים המתגוררים כאן.
תגובת האמנות למציאות טעונה זאת מורכבת. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 פעלו בארץ אמנים שיצרו תמונה דמיונית ואידיאליסטית של המציאות. הסכסוך הערבי-יהודי והמתיחות הבין עדתית נעלמו מן התמונה שהם ציירו או טושטשו והוצנעו בה לטובת ביטויים של תקווה, אופטימיות ולעיתים אף נאיביות. לצדם ואחריהם פעלו אמנים שהסתכלו על המציאות בעיניים פקוחות וביקשו לבטא את המצב החברתי הפוליטי והקיומי בארץ ואף לחולל בו שינוי.
כיוון מרכזי אחר באמנות שנוצרה כאן ראה באמנות עולם בפני עצמו של קומפוזיציה, של קו ושל צבע, והמתמקד בשאלות אמנותיות בסיסיות הקשורות לגבולות שבין המציאות לאמנות, לחומרי היצירה או להלכי הנפש הפרטיים ביותר של האמן. אמני הזרם הזה התנגדו עקרונית לכל עיסוק בהיבטים "חוץ אמנותיים" – לאומיים ,חברתיים ופוליטיים ביצירתם.
קבוצה גדולה נוספת בחרה ב"גם וגם". אמני ה"קבוצה" הזאת משלבים ביצירתם את האישי עם הקולקטיבי ואת הפנים-אמנותי עם הפוליטי והחברתי לכדי אמירה מורכבת ורבת רבדים המשקפת שאלות של זהות פרטית וכללית, מקומית ואוניברסלית. התערוכה מבקשת לתאר תכנים אלה הרוחשים באמנות הישראלית דרך עבודותיהם של אמנים בני דורות שונים המייצגים מגמות שונות באמנות המקומית.

הערה עקרונית על הטקסט החלופי. מאת רחל גוטליב

מדובר בתערוכה שאמורה להציג את אמנות ישראל במוזיאון הנחשב למוזיאון הלאומי של ישראל האוצרים בחרו שלא להציג את מכלול היצירות באופן כרונולוגי, וגם לא באופן תמטי שיטתי. יתרה מזאת, הסדר שבחרו האוצרים להציג בו את מכלול היצירות בשלושת חללי התערוכה אינו ברור. הטקסט האוצרותי, שאמור לסייע בידי הצופים הנבוכים ללכת בין מגוון היצירות ולמצוא הקשרים או נושאים מרכזיים, נכתב באופן כללי ואיננו מכוון באופן בהיר את ההתבוננות בתערוכה. בטקסט החלופי ניסיתי להציע לצופים נושאים ושאלות מרכזיות שכדאי שייתנו דעתם עליהם, תוך נסיון לכבד את הכוונה המשתמעת של האוצרים בדרך שבחרו בה להציג את האמנות הישראלית במוזיאון.

טקסט חלופי מאת רחל גוטליב

תערוכה זו מציגה יצירות של אמנים היוצרים וחיים בישראל במאה העשרים.
בעשורים הראשונים של המאה ה-20 בקשו אמנים יהודיים לבטא ביצירתם את החלום הציוני של השיבה מן הגלות לארץ האבות ברוח חזון הנביאים. דוגמא לגישה אידילית זו ניתן לראות ביצירתם של אמני בצלאל, כמו המתווה לשטיח "חתונה אלגורית " משנת 1906 של אפרים משה לילאן.
החל משנות העשרים היו אמנים ששמו דגש על ערכי העבודה, הקשר לאדמת הארץ וכינונו של "יהודי חדש". ביצירתם ביטאו תפיסה נאיבית ואידילית של הנוף והמציאות הארצישראלית, שבו לא נמצא כמעט ביטויי מתיחות עם תושבי הארץ הערבים. כך ביצירה של ראובן רובין "פירות ראשונים" מ- 1923, שבמרכזה דמות החלוץ השרירי, ה"יהודי החדש", בתוך מרחב פסטורלי של טבע ופריון, מרחב שבו משולבים בני הארץ הערבים כחלק מהטבע. כך גם ביצירות נחום גוטמן, וישראל פלדי.
לאחר הקמת המדינה ועד ימינו ניתן למצוא ביצירות רבות עיסוק בשאלות הנוגעות לזהות הישראלית, לקשיים ולמתחים החברתיים והתרבותיים בתוך החברה הישראלית, ולסכסוך היהודי-הפלסטיני. כך בפסל הברונזה של סיגלית לנדאו "מה הפלא" מ-2003 דמות רזה כורעת בתנוחה מבזה – ייצוג לאדם שהוא קורבן למהלכים היסטוריים, חברתיים או כלכליים שבני המקום היהודים או הערבים נתונים בהם. דוגמא נוספת נמצא ביצירתו של האמן הפלסטיני שאריף ואחד, "יריחו תחילה" מאותה שנה, שבה הוא מתאר, בהשראת פסיפס עתיק מיריחו, התפתחות תוצאות מאבק בין אריה טורף לבין קורבנו, איילה, כאלגוריה למחיר שמשלמים בני שני העמים על הסכסוך.
אמנים אחרים בחרו ליצור יצירות מופשטות, נמנעו מעיסוק במציאות החברתית או הפוליטית והתמקדו בשאלות אוניברסליות של קומפוזיציה, קו ושל צבע. נציגיה המובהקים של גישה זו הם חברי קבוצת "אופקים חדשים", שפעלה בשנות החמישים והשישים. נמנים עמה האמנים יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. אף ששמו דגש על ערכים אוניברסליים, צורניים, של היצירה, אפשר לחוש את השפעת האור המקומי על צבעוניות יצירותיהם.
גם אמנים אחרים שמו את הדגש על המאפיין הייחודי של הנוף והאקלים הארצישראלי כדרך לביטוי חוויה אישית. כך ביצירותיהם של מיכאל גרוס , אורי רייזמן, ישראל הירשברג, גל ויינשטיין , אנה טיכו או ליאופולד קרקאור.
ביצירות מופשטות מאוחרות יותר, כמו זו של רפי לביא, או מיכל נאמן, ניתן למצוא את הייחוד המקומי במאפייני "דלות החומר" של היצירה ובשימוש בשפה העברית כחלק היצירה.
יש אמנים שעוסקים ביצירתם בפנים הביתי או בטבע דומם כביטוי לאישי ולאינטימי כמו ביצירותיהם של לילאן קלפיש ואביגדור אריכא.
הצופים מוזמנים להשתתף בשיח הבין-דורי שנוצר בין היצירות, לתת דעתם על השאלות החברתיות או הפוליטיות שעולות מהן, ובפרט לחשוב על השאלות: מהי זהות ישראלית? מהי אמנות ישראלית? מה מייחד את האמנות של יוצרים שחיים בסביבה החברתית, הפוליטית של ישראל, או בתוך הנוף והאקלים המקומי?