"הזדמנות אחרונה לראות"

מוזיאון פתח תקוה לאמנות

8.11.2018 – 16.2.2019

אוצרות: דרורית גור אריה, איזבל בורז'ואה

הזדמנות אחרונה לראות", מוזיאון פתח תקווה | טקסט תערוכה מקורי

"הזדמנות אחרונה לראות", מצהיר הסופר הבריטי דאגלס אדמס בספר מסעותיו המשעשע, שממנו נלקחה כותרת התערוכה. אדמס מתלווה לזואולוג מארק קארוורדין במסע לפגישת הזנים הנדירים ביותר והנכחדים ביותר של החיות המשונות ביותר על פני כדור הארץ. הכותרת מדגישה את הדחיפוּת שביציאה למסע ומצביעה על התשוקה למפגש פיזי עם מושא הנדודים, ללמידתו בדרכי הגוף.

התערוכה עוסקת בנתיביה ובהשלכותיה השונות של התנועה האנושית במרחב הגיאוגרפי, הפיזי והלשוני, כפי שהיא נחווית, מסומנת ומעובדת על-ידי אמנים עכשוויים מישראל ומצרפת. בשתי ארצות אלה עוברים שניים ממסלולי הצליינות הנוצרית החשובים ביותר מאז ימי-הביניים: המסע לירושלים, והמסע לסנטיאגו דה-קומפוסטלה; הסביבות הגיאוגרפיות שבהן יוצרים האמנים חדורות אפוא בעקבות שהותירו בהן עולי רגל מן העבר, שהטביעו חותם בנופים ובתרבויות המקומיות.

בשונה מהצליינות המסורתית, מסלולי העלייה לרגל המסומנים כאן אינם מתמקדים בהגעה ליעד הנכסף אלא בעצם התנועה, כפעולה נשגבת כמעט המתבצעת לשם עצמה – מסע כתנועה חזרתית, אולי מדיטטיבית, שבכמה מן העבודות אף גורמת לפגיעה בגוף הפיזי. בה-בעת התנועה מהדהדת את אורחות החיים העכשוויים, הרוויים במעברים והסגת גבולות טריטוריאליים, שהרי יותר ויותר אנשים גומאים מרחקים ומנהלים אורח חיים נוודי, אם ממשי ואם וירטואלי.

בספרו אמריקה מתאר ז'אן בודריאר תנועה במרחב כמו-מדברי, שאין בו מראי-מקום, שסופה התוודעות לאינסופיותו של המסע. במסעות שבתערוכה מבקשים האמנים למפות מחדש מערכות ידע ושפה, קשרים אנושיים ומשאבים חלופיים. הקרטוגרפיות החלופיות שהם יוצרים משמשות מצע למסעות חיפוש, איסוף ותיעוד חדשים, המתורגמים לצורות פואטיות של עיבוד נתונים וניווט בחלל.

"הזדמנות אחרונה לראות", מוזיאון פתח תקווה | טקסט תערוכה חלופי מאת אדווה מטר

בעידן של מפגשים ונדידות וירטואליים, של בני אדם שיש להם האמצעים לכך, או של ביטים ונתונים ממוחשבים, יש חשיבות גם למסע המתקיים במרחב הפיזי. יציאה למסע חושפת אמת כלשהי לנוסע: היא מערערת את יציבות החיים הקבועים והמובנים מאליהם, אך גם נותנת ביטוי לכוח הקיים בתוכם להתחדש. ציפורים, בעלי חיים, חלקיקים, חולות, מים, בני אדם –  כל אלה ועוד נעים ממקום למקום, מתוקף חוקי טבע או מתוקף דחף פנימי לצאת למסע. לעיתים המסע מתחיל בכוונה להגיע ליעד מוגדר, לעיתים מתוך כוונה להתרחק מנקודת המוצא.

שתים עשרה העבודות המוצגות בתערוכה, תחת הכותרת "הזדמנות אחרונה לראות", מציגות שתים עשרה נקודות מבט של אמנים ישראלים וצרפתים על מסעות ונדודים במרחב: החל מעקבות שהיוצאים לדרך מותירים אחריהם, דרך תשתיות או כלים שמאפשרים את המסע ועד שאלות או סוגיות שהנודד מתמודד איתן במהלכו. כך למשל, שחזור חותמת העץ לקעקוע צלייני, המוצגת למול עיניכם על קיר זה, אפשרה לעולי רגל נוצריים לקעקע בגופם סימן פיזי לכך שעברו מסע צליינות בארץ הקודש. עבודה זו ואחרות עשויות לעורר בכם מחשבות ותהיות על משמעות מעשה הנדודים: מה הנודד מותיר אחריו במסעו? האם יש לעקבותיו משמעות גם אם רישומם הפיזי כבר היטשטש? תנועה ונדידה במרחב עשויות ליצור גם עקבות חברתיים ומוסריים. האם הן פוגעות ביכולתו של אחר לנוע, ולחילופין האם הנודדים, המודעים למעשיהם, עשויים להביע מחאה על שמתקיימת פגיעה כזו?

שמה של תערוכה זו, הלקוח משם ספר המסעות של הסופר הבריטי דאגלס אדאמס, מבטא את הדחיפות וההזדמנות ביציאה למסע על מנת לראות משהו בלתי רגיל בפעם האחרונה, אבל גם את החשיבות הטמונה בעצם האפשרות לראות: להתבונן מחדש, גם ברגיל שבמציאות מסביב. עבודות מסוימות יציגו לפניכם מראות מוכרים בהקשר לא-מוכר, כגון מנקודת מבטו של אמן זר או מזוית ביקורתית-היסטורית שלא ידועה לרבים. בעבודות אחרות כלים ואביזרי מסע הופכים למגוחכים, בלתי-שמישים או בלתי-קריאים; דווקא דרך השיבוש שהם מציעים מתגלה הזדמנות חדשה לראות את המציאות. בעולם שבו נדידה הופכת קלה ונגישה עד לכדי אורח-חיים בחברות מסוימות, וחסומה ומוגבלת לחברות אחרות, מוחלשות יותר, התיעוד והעיבוד של המסע, והשאלות שאנו מעלים על אודותיו, הופכים לחשובים לא פחות מהמסע עצמו.